32 / 64
32
2011
יוני
עט השדה
ליאת מירב
כתיבה היא לא פעם בית שכולו מילים וחלום, ראשיתו
של מסע שבו אנו פורצים שביל אל החלומות, פותחים
צוהר אל נשמתנו שכאב ושמחה, געגוע ותקווה,
ציפייה ואכזבה משמשים בה בערבוביה.
אך כשם שהמילים והחלומות הם הבית, הם נקודת
היציאה, אליהם נשוב גם בסופו של המסע.
השאיפה לבית, רוחני ופיזי כאחד – מקום משלי,
שאוכל לתת בו מרגוע לנפשי בסופו של יום, שאוכל
לחלוק בו עם אהובי את סערות היום שחלף, שאראה
בו אי של יציבות ומבצר בטוח, ולו גם לרגע קל,
מפני גלי המציאות המתדפקים על דלתותיו חדשים
לבקרים, שאיפה זו היא ככל הנראה אוניברסלית.
יש העסוקים כל חייהם בחיפוש, ביצירה ובעיצוב
של הבית המושלם, יש המכתתים רגליהם בתקווה
בשבילים מעלי אבק, ומרחיקים נדוד רק כדי לגלות
בסופו של יום כי המקום שהותירו מאחור הוא-הוא
תי. אם כך ואם כך, זו חוויה העומדת
ִ
ביתם האמ
במרכזן של יצירות ספרות רבות מספור, ואף מקומה
של ספרות הילדים אינו נפקד מהן.
הצורך בביטחון, בשייכות, באהבה ובקבלה, לצד
החיפוש אחר פינה משלי, שבה אוכל לתת דרור
לחלומות, לרצונות ולשאיפות, להיות עצמאי, להרגיש
שייך – היו לרכיבי יסוד בספרות וכן בשירה לילדים.
ספרים מהסוג של "דובי'לה בונה בית" מאת חיה
שנהב, "עץ החיים" ו"אבא ספר לי עוד" מאת נעמי
שמואל הם מהספרים הדנים בחוויה זו על היבטיה
השונים, והם במאגר הספרים שאנו עוסקים בהם
בתכנית אור – תכנית השפה והאוריינות הפועלת
בגני הילדים שיוצאי הקהילה
PACT
במסגרת
האתיופית מבקרים בהם.
ספרים אלה, העוסקים בהוויית הבית, בחוויית החיפוש,
במהמורות הממשיות והמטפוריות הנקרות בדרכם
של הגיבורים בדרכם אל המקום שבו יחושו יותר
עצמאות ושייכות, בעודם מתרחקים מנמל הבית,
זימנו לא רק שיח רגשי, רלוונטי ומרתק בתוך קבוצת
הילדים, אלא שימשו גם כר פורה לשיח הורה-ילד
סביב חוויה אוניברסלית ובאותה עת אישית במהותה.
פעילויות שערכנו סביב ספרים אלה, ובהן נטלו חלק
פעיל הורים יוצאי הקהילה, פתחו – בראש ובראשונה
לילדיהם – צוהר לבית שבו חיו הוריהם חיים שלמים:
אהבו, חלמו ויצרו, וממנו יצאו חדורי תקווה אל המסע
רצוף המהמורות, הממשיות והמטפוריות כאחד, אל
הבית שעליו חלמו הדורות שקדמו להם, שונה כל כך,
אחר כל כך, ובנייתו עדיין לא תמה.
דובי'לה בסיפור "דובי'לה בונה בית" אינו מרחיק נדוד.
כעבור זמן לא רב הוא מוצא ארגז ריק והופך אותו
לבית. הוא נוקט עצמאות, יוזמה ונחישות, מגלה שאין
די במציאת בית אלא יש להפכו לכזה, ועזרה מבחוץ
לא תזיק. אולי אף תועיל. עכברון מסייע לדובי'לה
לפרוץ דלת וחלון, דובה תולה וילונות, אולם אט-
אט דובי'לה מגלה שלסיוע יש מחיר. חברים נוספים,
אהובים ככל שיהיו, מצטרפים. חלומו של דובי'לה
על פינה משלו נגוז. דובי'לה בוחר לחדש את המסע,
להותיר מאחור חברים אהובים, חפצים וריחות,
ולחפש ארגז חדש שיהיה לו לבית. עד כאן הסיפור.
יחידת הפעילות עם הספר כללה פעילות של דיון
סביב מהלך העלילה ופועלם של הגיבורים; התקיים
שיח על הכנסת אורחים, פשרה וקבלה, עזרה הדדית;
הושם דגש על העשרת אוצר המילים ומיון לקטגוריות
בדרך משחקית מוחשית: יצירה משותפת של ארגז
הבית של דובי'לה, עם הילדים, יצירת חדרים שונים
בתוכו ומיון הפריטים. בקבוצות אחרות ציירו הילדים
את בית חלומותיהם.
בשלב זה של היחידה הוזמנו ההורים לפעילות,
הילדים שחזרו את הסיפור בסיוע האביזרים, ואז
התפנינו לשאלה הגדולה שהציב הסיפור – כיצד
הגוג'ו נמצא במרחק אלפי מילין
אבל עדיין קרוב ללב
מכאן
"גם אם הקיר, התקרה והרצפה הם מחומרי
מילים וחלום, אקראם בית..."
(יאיר הורביץ)