45 / 66
45
עט השדה
2012
פברואר
.
JPTA
המשך ליווי אינטרנטי של צוות ה-
א.
, שיבטיח, כי הארגון יוכל לגייס את התקציב הגדול ליישום התכנית בכל
JPTA
גיבוש מודל כלכלי עם ה-
ב.
האזורים שנפגעו.
פיתוח ערכת הדרכה המותאמת לצרכים המקומיים, כולל הדרכות להורים ולצוות חינוכי, סימולציות וכן
ג.
סרטוני הדרכה.
השלמת תהליך הפיתוח המקצועי ביפן, עריכת כנסים וסדנאות באזור נוסף בצפון יפן, שנפגע אף הוא קשות
ד.
מהצונאמי.
מתוכננת נסיעה להשלמת ההשתלמות לצוותים החינוכיים והטיפוליים ולביצוע
2012
במהלך חודש פברואר
ה.
, שייקח על עצמו את המשך ההטמעה וההובלה של
JPAT
הכשרה ממוקדת ומעמיקה לצוות מוביל בארגון ה-
התכנית ביפן.
חוויה אישית ובין-תרבותית
ולסיכום, נבקש לשתף את הקוראים בחוויה האישית והבין-תרבותית, שאפיינה את מסענו המקצועי ליפן:
יש ערים שלמות בצפון יפן, שבהן הילדים לא יוצאים החוצה לשחק, כי הם מפחדים מהקרינה, כמו רוח רפאים,
הנמצאת בחוץ ונוכחת בכל מקום, אבל אין לדעת מהן השפעותיה האמיתיות. נראה היה לנו, שהפחד האמיתי
איננו מעוד רעידת אדמה או מצונאמי, כי אסונות טבע מוחשיים יותר והשלכותיהם ברורות ומולם הם מרגישים
שיוכלו להתמודד. הפחד האמיתי הוא מהקרינה, שלא ידוע איך להתמודד עמה. פחד זה קיים בכל יפן, גם בטוקיו,
אבל כמובן שבצפון הפחד מאוד חזק. היפנים קוראים לזה "הפחד השקט, הפחד מהלא נודע." על פני השטח,
ברחובות פוקושימה ובאזור כולו, הכול נראה רגיל, אין שום סימן לנזק, ודווקא שם הפחד מורגש ביתר עוצמה.
אין מספיק דיווחים רשמיים על המתרחש באזור הצפון. אנשים שהגיעו מהאזור מדווחים על תופעות מתגברות
של מעשה אובדנות של צעירים, שחייהם איבדו את משמעותם. שמענו סיפורים על ילדים שהבית שלהם נהרס,
ההורים מתו בצונאמי והם הולכים ליער ותולים את עצמם, כי לא נותר להם עבור מה לחיות. אין מספרים מדויקים
על התופעה הזאת, אבל יש דיווחים של אנשי מקצוע, כמו רופאים או אחיות, שנסעו לשם לעזור ומספרים בחצי
פה, בשקט, כבדרך אגב, שהמצוקה שם קשה ביותר.
רופאים שהיו באזור מספרים, שהילדים הפסיקו לצחוק או לבכות ויש להם הבעת פנים קפואה. הם גם הפסיקו
לשחק בגנים, כאילו הצטמצמו מאוד ונעלמו כל ביטויי ההתפתחות הטבעית של ילדים, הגדלים ומגלים את
העולם סביבם.
לעתים, נדמה היה לנו, כי נוח להם יותר לספר את מועקותיהם דווקא לזרים. הדבר פחות מחייב, אך עם זאת
מאפשר התייחסות וחיפוש דרך. בינם לבין עצמם הם ממעטים לדבר, מן שתיקה שבהסכמה. רק שאלות ישירות
שלנו, שנתפסו כמעוררות את העניין האמיתי שלנו בסבלם ובאסונם זכו להתייחסות, אפילו בשמחה.
לאחר אסון הצונאמי, האגודה של הטיפול בבובות, שהזמינה אותנו, העבירה מסרים לגננות ולבתי הספר "לא
להעניש על מציצת אצבע, לאפשר לילדים לבכות יותר בגנים." תהינו על מידת ההשפעה של ההסברה, שהיא
מטעם אגודה מקצועית ולא מטעם הממשלה. נראה לנו, כי זה היה הקול היחיד שניסה להגיד שקרה משהו וצריך
לשנות את ההתייחסות לילדים במוסדות החינוך.
כל הנושא של טיפול נפשי ובריאות הנפש, במבט ראשון, נראה שלא קיים ביפן. אין כמעט פסיכולוגים, אין
פסיכיאטרים, אין ארגונים טיפוליים, כמו אגודת הפסיכולוגים או אגודת היועצים החינוכיים, כי יש מעט אנשי
מקצוע מתחומי בריאות הנפש. האגודה לטיפול בבובות, שבמסגרתה התאפשרה הנסיעה ליפן, קשורה למסורת
היפנית של שימוש בבובות כאמצעי המסייע בתהליכי הגדילה וההתחנכות של ילדים. ההתייחסות לריפוי של
הנפש שונה, אך יש להדגיש, כי היא קיימת. המחשבה כי עולם ריפוי הנפש זר ליפנים צרה מכדי לבטא את
מורכבות הסיפור. נראה היה לנו, כי עולם הטיפול בבובות, השירה, המוזיקה, היצירה הם ערוצים מושרשים
בתרבות יפן כאמצעי לריפוי הנפש ולהבעת רגשות. זאת, כמובן, לצד המסורת הבודהיסטית הידועה בתרומתה
לחוסן ולריפוי הנפש והמעצבת היום זרמי טיפול רבים במערב.