43 / 66
43
עט השדה
2012
פברואר
ז. סיפורים מהמפגש עם ההורים
אם אחת אמרה, שאמנם אף אחד לא נהרג במשפחתה, אבל הבית נהרס כליל. למזלה, הילדה הקטנה הייתה
בגן וכך ניצלה, אך הכול נהרס. מאז הבת מאוד תלותית ולא נותנת לאם להתרחק ממנה. הילדה לא עוזבת אותה
לדקה ושום דבר לא מנחם אותה. היא שאלה, כיצד ניתן לעזור לילדתה עם "חיבוקי". הוסבר לאם, כי התקשרות
לחפץ מעבר, דוגמת "חיבוקי," תעניק לבתה בהדרגה תחושת ביטחון והיא תלמד להיות פחות תלותית. הילדה
תיקח אחריות על הבובה העצובה ובכך תשתף אותה במצוקותיה. באופן שבו היא תנחם את הבובה, היא למעשה
תנחם את עצמה. לכן, כל מה שעל האם לעשות הוא לעודד את הילדה לקחת אחריות על הבובה בלי להפעיל
לחץ, להיות קשובה לפעילות שמתרחשת בין הילדה לבין הבובה ובכך ללמוד יותר על מה שמתחולל בנפשה של
הילדה ולשוחח איתה באמצעות הבובה. למשל, אם הילדה תאמר: "חיבוקי, אתה מפחד לישון לבד... אל תדאג
תישן לידי," האם יכולה בבוקר להתעניין ולשאול "מה שלום חיבוקי? הוא ישן טוב...?"
סבתא אחת סיפרה, כי הנכד שלה נשאר לבד וכולם אומרים לו שהוא עכשיו גדול ויש עליו אחריות, אבל הוא
עדיין ילד והוא מאוד בודד, אולי "חיבוקי" יכול להיות לו לחבר.
אחת האימהות דיברה על קשיי שינה וציינה, כי מאז האירוע הילד שלה מתקשה לישון. עודדנו אותה להעניק
לילד את האפשרות לטפל בקשיי השינה שלו בעזרת "חיבוקי." לומר לילד, כי "חיבוקי" מאוד עייף ולא מצליח
לישון. הוא זקוק לחבר שיעזור לו. הדגשנו, שהשינוי מתרחש בהדרגה. נראה היה שההורים מבינים אט אט את
רוח השיטה.
אם אחרת ציינה, כי מטריד אותה שבכל פעם שיש רעידות, ויש הרבה כאלה, והילד בא ומסתכל עליה בעיניים
מבוהלות ושואל אותה האם הולך להיות עוד צונאמי והיא לא יודעת מה לענות לו.
שאלות כגון אלה מוכרות לנו גם מתושבי הדרום. בכל אזעקת "צבע אדום" הילדים שואלים אם הבית ייהרס,
המכונית תיפגע או חלילה אבא ייפצע. כמו שאנחנו לא יכולים להבטיח לילד שהאזעקות לא יישמעו עוד, כך גם
הם אינם יכולים להבטיח שהצונאמי לא יחזור. אין להכחיש את המציאות. יש לתת לילד תחושה שהוא בטוח
ולנחם אותו: "יש לנו מקלט... אנחנו מוגנים." הסברנו, שגם ילדים שלא מדברים יכולים, בעזרת "חיבוקי," לבטא
את החרדות הפנימיים שלהם, כך שההורים יכולים להבין את נפשם של הילדים ולהגיב תגובות שלא מסתירות
את המציאות, אלא מעניקות תחושת ביטחון שההורים אחראים עליהם ושומרים עליהם.
ח. סדנאות הכשרה עם הצוות החינוכי של מרכז הפינוי לאחר שחוו את יישום התכנית הלכה
למעשה עם ילדים, משפחותיהם ומטפליהם
הסדנאות נערכו במרכז הפינוי בעיר אופונטו. במהלך הסדנאות, הצוות החינוכי למד את עקרונות התכנית וכן
הוקדש זמן לשאלות ולתשובות ולדיון פתוח לצורך העמקת הידע. כיוון שחברי צוות היו שותפים למהלך ההדגמות
של העברת התכנית לילדים ולמשפחותיהם וחוו בעצמם כיצד הילדים נרתמים למשחק ב"חיבוקי" ומאמצים
אותו לחיקם, הלמידה הייתה בעלת משקל רב והדיון מעמיק. כמו כן, חשנו כי בשלב זה הצוות מוכן יותר לשתף
במצוקות של האוכלוסייה, שבה הוא תומך. זאת, בעקבות ההבהרה שלנו, כי כדי לתמוך בסבל של האחר עליך
להישאר מחובר לכאב ולאובדן. הדברים לוו בהקרנת שקף, שבו אחת הגננות בישראל אומרת: "אי אפשר ללוות
אדם באבל שלו אם אתה בורח מהאבל שלך. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לנסות ולהבין מה זה בשבילי.
אסור לוותר על עצמך. צריך לנסות להבין, עם כל הקושי והרתיעה... אחרת אין אפשרות לגעת באמת ולעזור."
לאחר שנתנו למשתתפים את הרשות לחבור לרגשותיהם, אמרה הפסיכולוגית הקלינית הראשית, שמאוד
הרשימה אותנו בנחישות שלה להביא את הילדים ומשפחותיהם למקום מבטחים: "יש הרבה אנשים שבאים
לאזור האסון אבל כולם עוזבים בסופו של דבר. 'חיבוקי' נשאר. זה מחזק את העמידות והחוסן של הילדים. לכל
אחד זה נותן את הכוח לחזור למצב הקודם. צריך לחזק את הכוח הזה." לאחר דבריה, היא פנתה אל מאחורי
הפרגוד, מלווה בחבר צוות, ובכתה. הבנו ממנה בהמשך, כי היא בעצמה נפגעה ישירות מהאסון ובני משפחתה
נספו ושהיא מאמינה, כי גם היא תתגבר וכי כוח הנחישות לעזור לאחרים מפתח חוסן. היא ציינה, כי הילדים
רואים כל הזמן את ההרס שסביבם, הם קמים בבוקר עם נוף הרוס. שטחים רחבים נמחקו מעל פני האדמה ורק
בית אחד או שניים שרדו את האסון ומזכירים את מה שהיה לא מזמן קהילה שלמה ושוקקת חיים.