35 / 66
35
עט השדה
2012
פברואר
באשר לשאלה השנייה, במאמר לא כתבתי שהנשים מתנגדות אלא מהססות. אינני סבורה, שיש כאן חתרנות
.2
או מחאה, אלא טאבו תרבותי, המקשה על נשים לחשוב על כסף. הטאבו הזה נובע מתסריט בסיסי של
נשיות וגבריות נורמטיביות, שקראתי לו "החוזה המגדרי." נשים מתקשות לקחת אחריות על הפן הכלכלי של
המשפחה, משום שהסוציאליזציה שלהן כיוונה אותן לא רק להתמקד בעבודת רגשות, אלא גם להתרחק
מהתייחסות לכסף ומהצלחה כלכלית אישית, ולהשאיר את אלה לגבר. אחרת, הן מאיימות על הגבריות של
בן הזוג שלהן והן עצמן מאוימות בכך שנשיותן תעבור פיחות. כמובן, שזה מורכב יותר ממה שכתבתי כאן
והתייחסתי לכך במאמר. ייתכן שחלקן מבינות, שהמעמסה תגדל והן לא תקבלנה תמורה. זה ודאי נכון לנשים
נשואות, שאינן רוצות שהגברים יתנערו מן האחריות שלהם לפרנסה. אבל אצל רובן לא זה המצב. או שהן
גרושות, או שהגברים שלהן לא מצליחים להתפרנס. אני סבורה שהשימוש במושג התנגדות כאן אינו במקום.
לגבי השאלה השלישית, זו שאלה שיש להפנות לעמותה, לא אלי. כאמור, אני לא שייכת לעמותה. אני סבורה
.3
שהחתך הגילאי נוצר באופן ספונטני, לפי הנשים שפנו לעמותה, שבהגדרה היו נשים מבוגרות יחסית, שכבר
למדו בדרך הקשה שמעבודה שכירה לא תהיה להן הצלה.
עם זאת, אפשר לחשוב על רציונל לנושא הגיל. כיום, יש יותר ויותר הכרה בתופעת האייג'יזם בשוק העבודה.
. אישה בגיל כזה,
40+
לנשים צעירות יש סיכויים הרבה יותר גבוהים לעבוד כשכירות מאשר לנשים בנות
המאבדת מקום עבודה והיא לא מאוד משכילה, מקושרת או בעלת כישורי הון אנושי יחודיים ומוכרים, יהיה
לה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודה כשכירה. לכן, לנשים כאלה כמעט שאין ברירה אלא ללכת לנתיב
העסקי (שכאמור, באופן פרדוקסלי, דורש מהן גמישות מחשבתית דווקא בגיל מבוגר יחסית)."מרכז מהות"
מתמחה בסוגיה הזו, אם תרצו להעמיק בה.
http://www.mahutcenter.org/index.php?tlng=hebrewלגבי מקום הגברים, – זהו, כמובן, מקום קריטי. בכל ההיסטוריה, מאבקי שחרור של מיעוטים, כולל מאבקים
.4
של נשים, הצליחו בזכות תמיכה של חברים מן הקבוצה הדומיננטית. בהקשר של נשים בעוני, הגברים אינם
מקרה מייצג של קבוצה דומיננטית. גם הם על פי רוב סובלים מהדרה רב-ממדית (על רקע אתני, לאומי,
מעמדי, וכדומה). תהליך נכון של העצמה יגייס את הגברים ולא ישאיר את הנשים לבד. אין כאן כל ספק.
הגברים יצטרכו לעבור תהליך לא פשוט של שינוי החוזה המגדרי, בדיוק כמו שהנשים צריכות לעבור תהליך
מנטלי מאתגר בעניין זה.
שימו לב שבמדגם שלי חצי מהנשים היהודיות חיו ללא גברים במשק הבית שלהן, כך שלא הייתה להן ברירה
) היו נשואות. כמו כן,
90%(
אלא להסתמך על עצמן כלכלית. המקרה של נשים ערביות שונה, משום שרובן
גברים ערבים בגילאי הביניים סובלים מאבטלה בממדים אדירים. כך שאין ברירה אלא שהנשים תצאנה
לעבודה, אבל תהליך נכון אין ספק שצריך שתהיה לו פרספקטיבה משפחתית הוליסטית.
ולשאלה האחרונה: ודאי שכן. בין הדברים הבסיסיים החסרים לנשים הללו הם משאבי הון אנושי ותרבותי
.5
"רלוונטיים." יש להן משאבים, כולל קשרים, אבל הם לא רלוונטיים לפרנסה, משום שכוח הקנייה של הקהילות
שלהן (כפי שאני כותבת במאמר) הוא חלש מלכתחילה, וכדי לפרוץ הן צריכות לסגל לעצמן קודים תרבותיים
וידע בלתי פורמלי שיאפשר להן להצליח בסביבות עשירות יותר.
שמחתי להשתתף בדיון.
בברכה, עמליה.
מרכז ידע אשלים מודה לד"ר עמליה סער על שיתוף הפעולה ועל הנכונות לפנות מזמנה על מנת לענות על
שאלותינו.
תודה מיוחדת לעינת ארוך (ראש תחום תכניות משלימות בקהילה), לנויא ברעם (מנהלת תכנית יזמות ותעסוקת
נוער) ולשלומי כהן (מנהל תכניות נוער מנותק ומסגרות חוץ-ביתיות) מיחידת ילדים ונוער באשלים על הדיון
המקצועי והמהנה, על הרחבת האופקים ובעיקר על תרומתם הרבה והמשמעותית להתנעת שיח עמיתים
באמצעות כתב העת.