34 / 66
עט השדה
2012
פברואר
34
אשלים מפתחת שירותים לילדים, לנוער ולבני משפחותיהם במצבי סיכון ומאמינה, כי הפעולות/התהליכים
.3
שמחוללים או מזרזים ניעות חברתית מתחילים לרוב בשלבים המוקדמים של חיי הפרט. בהקשר לזה,
שאלתנו היא, מדוע העמותה להעצמה כלכלית לנשים בחרה להתמקד בקבוצת גיל זו של נשים ולא בקבוצת
גיל אחרת (אולי צעירה יותר)?
בדיון שלנו בקבוצה התפתחה שיחה על אודות מקומו של הגבר בתרבות של עוני ובשיח של הדרה אזרחית.
.4
השאלה היא, מה מקומו של הגבר במסלול ניעות של אישה מהפריפריה? הרי מדובר בגרעין משפחתי שחווה
הדרה. תהליך העצמה ויציאה מהעוני הוא תהליך חברתי מורכב ואינו יכול להיות תלוי רק באישה (כלומר
אינדיווידואלי). האם גישה כזו מסכנת את החוסן המשפחתי או עלולה לפגוע בו?
בעולם העסקי, הרבה תלוי ועומד על קשרים אישיים ועל נגישות לעמדות כוח, ידע והשפעה. האם העובדה
.5
שנשים בפריפריה החברתית, אשר ניהלו במשך שנים רבות את קשריהן האופקיים מול קבוצת השווים
והדומים להן, יוצרת בעצם תקרת זכוכית בלתי עבירה להצלחה של פיתוח עסקיהן הזעירים?
תשובות – ד"ר עמליה סער
תודה רבה על השאלות שלכם. הן מעניינות ומעידות על חשיבה.
אבהיר תחילה, כי הבחירה כמובן לא הייתה שלי. אני חוקרת שליוותה פרויקט שטח ולא חלק מן העמותה.
.1
העמותה להעצמה כלכלית לנשים היא זו שבחרה באסטרטגיה. לא הייתי שותפה לשיקולי העמותה, אלא
שנה כאסטרטגיה פופולרית ומועדפת
30-
ליוויתי את הביצוע. עסקים זעירים ידועים בעולם מזה למעלה מ
לחילוץ נשים עניות מעוני. כפי שכתבתי במאמר, עסקים זעירים החלו אמנם בעולם העני, אבל עברו גם
לעולם העשיר. ישנן לכך הצדקות טובות, אך כמעט כמו בכל דבר, יש כאן גם פרדוקסים.
ההצדקה המרכזית היא, שבישראל הסיכוי של נשים מקבוצות שוליים להתפרנס בכבוד כשכירות בכוח
העבודה הוא נמוך ביותר, בגלל חסמים של כוח העבודה עצמו, בגלל ההפרטה שהופכת אותן לפגיעות ובגלל
שחסרים להן משאבי הון אנושי רלוונטיים להצלחה בכוח העבודה הרשמי (אלה כוללים כמובן השכלה, אבל
גם הון תרבותי, קשרים והיכרות בלתי אמצעית עם קודים נכונים להתנהלות). מכאן, שפתיחת עסקים עבור
רובן היא ברירת מחדל ולאו דווקא בחירה מועדפת.
הצדקה נוספת: מאחר שכל הנשים מן הקבוצות המוחלשות עובדות, אבל רובן עובדות בשכר זעום או ללא
שכר כלל (הן עובדות במשק הבית, מייצרות הכנסה, חוסכות הוצאות ומבצעות קשת של עבודות, שלולא עשו
אותן היה צריך לשלם למישהי אחרת כדי שייעשו), העסקים הזעירים למעשה ממנפים עבודה הנעשית כבר
ממילא. נשים העובדות מביתן בתחומים שהן מומחיות בהם (טיפול, בישול, טיפוח) למעשה מנסות להרוויח
מזומנים על עבודה שהן עושות בכל מקרה. בכך יש העצמה, משום שאם הדבר נעשה נכון (עם מזל וליווי
מעצים, שמאפשר להן לא ליפול לנקודות התורפה האורבות, שאת חלקן אני מונה במאמר), הוא מייצר הכרה
בעבודה שלהן וברלוונטיות שלה לכלכלה הפורמלית.
הפרדוקסים (וכיום האסטרטגיה הזו זוכה לביקורות רבות בעולם) הם בשיקוע של היזמות הזעירה בתוך
המערכת הקפיטליסטית. שיקוע זה מייצר רווחים לבעלי ההון (למשל לבנקים ולחברות ההלוואות), מחזק את
השיח של משילות עצמית (נשים צריכות לעזור לעצמן והעוני שלהן הוא אחריותן הבלעדית). מצב זה מכחיש
את קיומם של חסמים מבניים ופוליטיים ומחזק את המגמה של שחרור המדינה מאחריותה לרווחת תושביה.
בהיעדר שוליים כלכליים, דבר זה כרוך בסיכון כלכלי ממשי עבור הנשים.
נקודות תורפה נוספות: דווקא בגלל האחריות המיידית של נשים על רווחת משק הבית, קיים סיכוי גבוה שכל
הרווחים מן העסק ינותבו לצורכי המשפחה. עובדה זאת לא תאפשר השקעה חוזרת ופיתוח העסק וכן תגרום
אינטנסיפיקציה של עבודתן. אם אין תהליך מלווה ומתמשך של העצמה, עצם הכניסה לפעילות עסקית עשויה
דווקא להחליש את האישה, בעיקר אם היא חיה בסביבה נצלנית, הלוקחת לה את הרווחים. מצב זה קורה לא
רק בעסקים זעירים, למשל אצל מהגרות עבודה, הנשארות שנים בחו"ל גם לאחר ששילמו את החוב שבעטיו
נסעו, כי בינתיים הילדים שגדלו רוצים גם חינוך אקדמי, רוצים שהן יפרנסו גם את הילדים שלהם עצמם וכן
הלאה.