88 / 148
פלילי
ההיררכיה המדומה של הראיות - בעקבות ע"פ 31/2936 מדינת ישראל נ' קריאף
על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך
ראיות ישירות. בשלב השני על בית המשפט לבחון
אם בכוחן של כלל הראיות הישירות שנבחנו בשלב
הראשון להוכיח עובדות נוספות שאין לגביהן ראיות
ישירות; אלה העובדות הנחוצות לביסוס הרשעה.
והכל כמובן בתנאי שהמסקנה בדבר אשמת הנאשם
תהיה המסקנה הסבירה היחידה.
דומה כי טעם אחד לעמדתו זו של השופט הנדל
הביאו לכלל גיבוש המבחן האמור, והוא החשש
ממדרון חלקלק. חששו הוא שהשלב השלישי יתפרש
בטעות כהעברת נטל מהותי לנאשם, כך שגם כאשר
הראיות הנסיבתיות לא יספיקו להרשעה, יהיה באי־
הצגת תרחיש מזכה מצד הנאשם כדי להוביל להרש
־
עתו. טעם נוסף העומד ביסוד
גישתו של השופט הנדל הוא
שלשיטתו תמיד נותר חסר
בראיות נסיבתיות, והשלמתו
היא בבחינת הסקת מסקנה
שעלולה להיות לא מבוססת;
לדבריו זהו "היסק שבסברה".
זאת בניגוד לראיות הישירות
שאינן מצריכות הסקת מס
־
קנה ועל כן אינן לוקות בחסר
דומה. גישה זו באה לידי
ביטוי, גם אם באופן מתון
יותר, בפסקי דין קודמים של
השופט הנדל וגם בפסקי דין
של שופטים אחרים (למשל
אופיר חביבה
ע"פ 21/4882
י
�
מצגורה נ' מד
וע"פ 01/0261
נ' מדינת ישרא
ל
), אשר ברוח המשפט העברי מתייחסים
נת ישראל
אל ראיות נסיבתיות כהכרח בל יגונה וממילא כאל
ראיות מועדפות פחות מראיות ישירות.
היעדר הצדקה לשינוי המבחן
דומה כי אפשר לטעון שאין הצדקה להעדפה אפ
־
ריורית של ראיות ישירות על פני ראיות נסיבות וכי
ממילא אין מקום לשינוי ההלכה הנוגעת להרשעה
על פי ראיות נסיבתיות, קרי ההליך התלת־שלבי,
וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:
קביעתו של השופט הנדל כי בהרשעה על
א)
סמך ראיות נסיבתיות ישנה השלמת החסר על
ידי "היסק שבסברה" אינה מדויקת. הכלל הפו
־
סל עדות סברה פוסל עדות על מסקנות, אך ודאי
שאינו פוסל החלטה שיפוטית המבוססת מטיבה
הלוגיקה של
ומטבעה על מסקנות (דורון מנשה
471 (8002(). קרי, בעוד שלעד
קבילות ראיות
אסור להעיד על מסקנותיו, הרי שעל בית המשפט
מוטלת החובה להסיק מסקנות מעדויות העדים
ולבסס עליהן עובדות.
ההכרעה השיפוטית מבוססת על הליך של
ב)
הסקת מסקנות לא רק בתיק המושתת על ראיות
נסיבתיות; גם בתיק המושתת על ראיות ישירות על
בית המשפט לבחון אם כל עדות המובאת לפניו היא
אמינה, וגם אם אמינה היא, על בית המשפט להמ
־
שיך ולבדוק אם היא מהימנה.
אם כך, הרי שעל בית המש
־
פט להסיק מסקנה מהעדות
הישירה ולבחון אם אפשר
לבסס עליה עובדה מרשיעה
אם לאו, בדיוק כפי שע
־
ליו לעשות בתיק המושתת
על ראיות נסיבתיות. זאת
ועוד, עדויות ישירות נוגעות
במרבית המקרים רק ליסוד
העובדתי של העבירה, בעוד
המחשבה הפלילית של הנא
־
שם נותרת סמויה מן העין
ונתונה לפרשנות בית המ
־
שפט ולהליך הסקת מסקנות
באמצעות חזקות שונות, ני
־
סיון החיים והשכל הישר.
עד הקולט אירוע בחושיו קולט אותו בתיווך
ג)
ההכרה, אשר עשויה לקטלג אירועים ולפרש אותם
באופן המתיישב בין השאר עם ניסיון העבר של
העד, ולפיכך אי אפשר לומר כי מדובר בעדות
Richard
k
.
Grinstein
נקייה לחלוטין מהיסקים (,
Determining
Facts
:
The
Myth
of
Direct
). כך
Evidence
45
Hous
.
L
.
Rev
. 1801 (2009)
שלמעשה, גם הדיווחים העובדתיים ביותר של
עדים מכילים רובד מסוים של פרשנות והליך של
Donald
Davidson
הסקת מסקנות (ראו למשל ,
True
to
the
Facts
,
Inquiries
into
Truth
and
). עמדה זו קיבלה
Interpretation
, 37-54 (1980)
עדויות ישירות של עדים
מכורסמות תדיר בשל
חקירות נגדיות מוצלחות,
ואף בשל מגבלות התפיסה
והזיכרון של העדים.
מנגד, הראיות הנסיבתיות
מבוססות לרוב על אדנים
שונים, חלקם מדעיים, ולכן
נמצאות לא אחת אמינות
יותר מראיות ישירות
אפריל 5102
עורך הדין
׀
88