35 / 148
שהגיע לכדי מתווה מוסכם שיש בו כדי להגן יותר
מאשר להרע. המתווה המוסכם היה תוצר עבודה
של פעילים רבים בלשכת עורכי הדין, ומפאת קוצר
היריעה נזכיר רק את פרופ' דוד ליבאי שהוביל את
המהלך, וכן תוצר של נכונות לא מובנת מאליה מצד
נציגי הרשויות, בעיקר פול לנדס והיועצת המשפטית
שלומית ווגמן־רטנר, להכיר בחשיבות המקצוע ולה
־
בין את הצרכים המיוחדים שיש לשמר.
ההתמודדות עם ביצוע פעולות פיננסיות ללקוחות
אינה פשוטה בכל הנוגע לחוק איסור הלבנת הון.
זאת משום שעל פי המצב החוקי הקיים, מקום שעו
־
רך הדין יודע כי מדובר בכספים או ברכוש שהושגו
בעבירה, הרי כל פעולה ברכוש מגבשת עבירה עצ
־
מאית על פי חוק איסור הלבנת הון.
הניסיון מלמד שחקירות בסוגיות כאלה נבחנות
בדיעבד. כלומר, כשעורך הדין שוגה ומחליט לבצע
פעולה עבור לקוח שתתברר בעתיד כפעולה ברכוש
שהושג בעבירה, הרי שהגנת עורך הדין תיבחן רק
לאחר תקופה ממושכת, לאחר מעשה, בבחינת ידי
־
עתו ברטרוספקטיבה של משקפי הזמן.
בחקירה שכזאת יהיה מעמדו של עורך הדין נחות,
הן מבחינת הזיכרון, הן מבחינת מגבלתו לחשוף
מידע שיש עליו חיסיון מוחלט, והן מבחינת היעדר
אלטרנטיבה לרשויות (מלבד למצות עימו את הדין)
במקרה שהתנהלותו תיחשב על ידי הרשויות לגבו
־
לית. נחזור ונציין כי זה היה המצב עד היום, בלי קשר
לתיקון מס' 31 האמור.
החובה המשמעתית שהתגבשה במתווה המוס
־
כם אוסרת על עורך הדין לבצע את הפעולה אם
הגיע למסקנה כי יש בה סיכון גבוה להלבנת הון.
חובת עורך הדין היא לזהות את
הלקוח על פי טופס וכללים מוגדרים
וקבועים שאין בהם מקום לשיקול
דעת. העובדה שהלקוח ממלא
את הטופס נועדה למנוע כשלים
ראייתיים שעלולים לגרום למצב שבו
יידרש עורך הדין להעיד נגד הלקוח
35
׀
עורך הדין
אפריל 5102