93 / 148
פסק הדין מגלם את
הקונפליקט בין דיני החוזים
הקלאסיים לדיני החוזים
המודרניים. העובדה
שצדדים חתמו על חוזה
והוסיפו כי הוא מבטא את
רצונם החופשי אינה הופכת
אותו לחסין מהתערבות
למסקנה שונה; בדעת רוב, שבחלקה גם הסתייגה
מהמסקנות העובדתיות של הערכאה הנמוכה, סברו
השופטים (וסרקרוג ושפירא, כל אחד מנימוקיו) כי
יש לבטל את החוזה מחמת עושק או השפעה בלתי
הוגנת, וכי על בית האבות להחזיר את התמורה בני
־
כוי דמי השהות. בית המשפט העליון אישר את פסק
דינו של בית המשפט המחוזי ופרש
יריעה רחבה של דיני החוזים בהקשר
המיוחד של החוזה הנדון.
הקביעה המרכזית של השופט
מלצר מתייחסת לנפקות הנובעת
ו
�
כח
מאופיו של הסכם "דיור מוגן"
. סעיף 3 לחוק
זה־יחס צרכני מיוחד
הגנת הצרכן, תשמ"א־1891, העוסק
ב"עושק צרכני", הרחיב את ההג
־
נה על הצרכן מעבר לעושק החוזי.
ה"עושק הצרכני" אינו מתמצה רק
בניצול מצוקת המתקשר, חולשתו
השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, כאמור בס
־
עיף 81 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג־3791, אלא
עשוי לכלול גם ניצול של אי ידיעת השפה שבה נק
־
שרת העסקה, ניצול בורותו של הצרכן, וכן הפעלת
השפעה בלתי הוגנת עליו. נקודה אחרונה זו גם היא
מחידושיו המרכזיים של השופט מלצר.
השפעה בלתי הוגנת מת
־
קיימת כאשר צד מנצל יח
־
סים מיוחדים עם אחר כדי
להפיק לעצמו טובת הנאה.
חוזה הנוצר עקב השפעה
בלתי הוגנת נתון לביטול.
הדוקטרינה שנקלטה אצלנו
מהמשפט האנגלי אינה מפו
־
רטת בחוק החוזים הכללי, אך
היא כלולה בשורה של דברי
חקיקה שנועדו להסדיר חוזים
מיוחדים, ובכלל זאת במסג
־
93
׀
עורך הדין
ינואר 5102
ט
ק
י
ו
ר
פ
פסקי הדין
הגדולים
ו
2014