53 / 64
היה חווייתי במיוחד והותיר בהם מוטיבציה גבוהה ללמוד עוד ולסייע למשתתפים בתהליך.
הקורס נועד להקנות למשתתפים תפיסה חברתית רחבה המדגישה גיוון ותופסת את סוג הקשב הייחודי,
שהוא תוצאה של הפרעת קשב, כווריאציה של קשב בעלת מאפיינים חיוביים שיש בהם ערך לפרט ולארגון,
ויצירתיות רבה. אולם משתתפי התכניות הם צלע
)
multi-tasking
כגון עבודה אפקטיבית בריבוי משימות (
אחת מתוך משולש, לצדם של הקהילה ושל המעסיקים. השפעה מערכתית רחבה תהיה כזו אשר תנחיל
את התפיסה גם בחברה ובקרב מעסיקים. לשם כך נדרשים חשיבה רבה ושיתוף פעולה להשגת המטרה.
קבוצת מקדמי התעסוקה, שהחברים בה הביעו מגוון דעות בנושא, שיקפה במובן רב את הקולות שעמם
מתמודדים המשתתפים בקהילה. עם זאת, חשנו כי קולם של המעסיקים לא בא לידי ביטוי באופן מספק
בקורס וכי בכך הקורס אינו משקף את תמונת המציאות כנדרש. בחינה לעומק של עמדות המעסיקים
ואופני ההתמודדות שלהם תספק מידע בתשובה לשאלה עד כמה המשימה של העסקת עובד עם הפרעות
קשב אפשרית והיכן אפשר למתוח את הגבול ו”לצאת מהקופסה” בחיפוש אחר פתרונות מבלי לפגוע
באינטרס המעסיק, הלוא הוא גם האינטרס של המשתתף. הבנה של נקודת מבט זו חיונית לגיבוש המענה
למשתתפים וההכשרה המקצועית למקדמי תעסוקה. היא גם תמחיש ביתר שאת את אחריותם של מקדמי
התעסוקה להציע את הפתרונות ולא לתלותם במעסיק. ההיכרות עם המעסיקים ועם שוק תעסוקה חיונית
גם להבנת ההזדמנויות החדשות העומדות בפני אנשים עם הפרעת קשב, בתוך עולם עבודה משתנה
המאפשר דפוסי העסקה גמישים יותר, שינויים בסביבות העבודה וצמיחה של עיסוקים חדשים שאינם
קיימים כיום. ייתכן כי דווקא בעולם שבו היצירתיות הופכת להיות תכונה מבוקשת, יוכלו אנשים עם
הפרעות קשב לתרום לארגון ערך מוסף רב.
מקדמי התעסוקה הציגו במהלך הקורס דילמות שעמדו בפניהם. אחת מהן הייתה מקומו של הטיפול
התרופתי בתהליך. הקורס אינו דן בהיבטים של טיפול תרופתי וטיפולים שאינם קונבנציונליים בהפרעת
קשב. מקדמי התעסוקה ייצגו את חששותיהם של המשתתפים מטיפול תרופתי, הבהירו כי הידע שלהם
לגביו חלקי וכי לנטילה מתמשכת של תרופות השפעה על הדימוי העצמי. הובחן קושי להתייחס לנטילת
תרופה לטיפול בהפרעה כאל נטילת תרופה לטיפול בכל מחלה אחרת. נוסף על כך, מקדמי התעסוקה
הביעו חשש כי בעצם הדיון באפשרות של טיפול תרופתי הם עוברים גבול מקצועי, ויש צורך בהגדרה
מדויקת של “גבולות הגזרה” של עבודתם כדי להעניק להם ביטחון בבואם ללוות את המשתתפים. גבולות
אלו בהחלט ראויים לדיון משלהם.
דילמה נוספת הייתה חשש מאבחון יתר. חלק מהמשתתפים בקורס ציינו כי בעקבותיו הם מזהים בעצמם
ובקרב אחרים בסביבתם סימפטומים של הפרעת קשב, אך מתקשים לאבחן אם היא המקור לקשיים
מסוימים או שיש גורמים אחרים המשפיעים יותר וזקוקים להתייחסות ולהשקעת משאבים בטיפול בהם.
ההזדהות עם האוכלוסייה, לצד בלבול והיעדר סמכות לתת אבחנה מסודרת, עשויים לגרום לאבחון יתר.
לכן חשוב לחדד מתי ובאיזה אופן נתינת שם ללקות ואבחונה יסייעו לתהליך ומתי הם יעכבו אותו, וכיצד
אפשר להכיר בלקות באופן שיעצים את המשתתפים.
סוגיות אלו ואחרות עומדות לפתחם של העוסקים בקידום בתעסוקה גם בקרב אוכלוסיות אחרות של
אנשים עם מגבלות אחרות. המשך פיתוח של תוכני הקורס ושל תכנית עבור אנשים עם הפרעות קשב או
לקויות למידה, האסטרטגיות המתגבשות בתכנית, אופן הפצתן ואופן שימור הידע שנרכש עשויים להיות
לעזר גם לאוכלוסיות אחרות.
53
9 '
גיליון מס
|
אדם ועבודה