146 / 182
146
2017
, יולי
18
גיליון
שלא יהיה לנו מה לאכול? הגב שלי כבר שבור, אני לא יכול לעשות את זה לבד, אתה
בא אתי, נקודה. סוף פסוק", אמר אבי.
הבנתי שאין ברֵרה וזו הדרך היחידה שלנו להתקיים. הסתובבנו ברחובות ואבי היה
זה שמכניס את ידיו לפחים ושולה את פריטי המִחזור, ואילו אני, במקום לעזור
לאבא, הבטתי כל הזמן לצדדים לראות אם יש בסביבה אנשים שמכירים אותי. [...]
הייתי נבוך, אבא לא. בזיכוי שקיבלנו קנינו את מזוננו בצניעות והגענו הביתה לסעוד
בשמחה. רציתי לעזוב את בית-הספר וללכת לחפש עבודה, אך אבא הפציר בי לא
ללכת לעבוד ולהשקיע את מרצי בלימודים. הוא רצה שיצא ממני משהו יותר גדול
ממנו, כך אמר. [...] הוא תמיד דאג להשכלה שלי ולחינוך. גם כששכב חולה רצוץ
במיטתו, היה מוכן לעזור לי בהכנת שיעורי הבית.
לילה אחד נשכבתי על המיטה והסתכלתי בשמים מבעד לחלון. לבשתי את אותם
בגדים שלבשתי אתמול: היה חורף, לא צריך להתקלח כל יום, זה סתם בזבוז מים.
ממילא אין לנו כסף לשלם את החשבונות. "למה? למה זה מגיע לנו? למה רע לאבא
שלי? למה אין לו כסף? אולי תוכל לעשות שיהיה לו יותר כסף? או לפחות לתת לו
כוח ובריאות לעבוד? תעזור לנו, אנחנו הבנים שלך, בבקשה תעזור, אבא. זה אני,
ברק, אני קורא אליך ממעמקי תהום, תעזור לנו", אמרתי לאבינו שבשמים. בכיתי
ימים ולילות, בכל פעם שמצבו של אבי היה מתייצב הייתי אסיר תודה לקדוש ברוך
הוא. אני זוכר ימים שישבנו לאכול בחושך לאור נרות נשמה ומיד אחר כך שכבנו
לישון. ממש כמו חג שאסור להדליק בו אור ורק נרות מאירים את הבית. רק שבחג
הזה היהודים לא ניצחו בסוף.
המעמד החברתי
מכיתה ז' ועד ט' ניסיתי להשתלב בבית הספר, זה היה הדבר החשוב ביותר בעיניי.
הייתי מוכן לעשות הכול כדי להיפטר מההטרדות ולשקם את מעמדי האישי הנחות,
לו רק יכולתי להקפיץ את עצמי ב"רשימת המקובלים" של השכבה. לא הוזמנתי
למסיבות שכבתיות או לימי הולדת. לא פעם שאלו ילדים אם אגיע ליום הולדת
בלי לדעת שכלל לא הוזמנתי. בנות דחו את פניותיי אליהן במיוחד לאחר הטעות
שעשיתי עם בן ביום הראשון ללימודים.
ילד בשם חיים נהג להציק לי במיוחד במהלך שלוש השנים האלה. הוא היה
אובססיבי לגביי והטרדותיו הפכו לשגרה יומיומית. בהפסקות התפללתי לא לפגוש
אותו ואת חבריו הנוראים. חיים ואני גרנו באותה שכונה, במרחק של כמה רחובות
זה מזה. גם הוא "דרומי", אבל ממש לא כמוני, לפחות מבחינה חברתית. לא הצלחתי
להבין מהם ההבדלים בינינו, חוץ מהבגדים הממותגים שלבש, והכסף המזומן הרב
שהיה ברשותו.
]...[
אבא חזר ואמר: "תמיד תיצמד לאלה שיותר טובים ממך". חיים לא היה יותר טוב