145 / 182
145
2017
, יולי
18
גיליון
ההתעקשות הקטנה הזאת על הארון, פריט בסיסי שיש לכל ילד בחדר, נגעה ללבי.
אבי ניסה להעניק לי תחושה שאמנם זו דירת חדר מעופשת, אבל אנחנו נעצב אותה
ככל שנוכל כדי שהיא תיראה כמו מקום נורמלי לגור בו. כמה ימים אחרי שהגעתי,
אבי בנה את הארון בכוחות עצמו מקרשים שאסף ברחוב. זה היה הארון הכי חזק
ויציב שהיה לי עד היום.
]...[
המקרר שלנו היה כמעט ריק, היו בו רק דברים שנמאס לי כבר לראות, אותו קטשופ
שאין על מה למרוח אותו, המיונז שתאריך התפוגה שלו עבר, אבל מי אוכל מיונז
בכלל. המקפיא, לעומת זאת, היה מכוסה קרח; ממנו היה בשפע ודווקא בו לא היה
צורך. את האוכל למדתי להעריך וכל ארוחה המורכבת מהמרכיבים הפשוטים
ביותר הייתה סעודת מלכים עבורנו. [...] על האוכל אבי לא הסכים לחסוך כמו על
החשמל והמים.
"ברק, יש דואר?" שאל אבי.
"כן, עוד פעם חשבונות חשמל ומים", השבתי.
"כמה כתוב?" אבי שאל.
שקל", אמרתי.
1,540"
? אנחנו בקושי מפעילים פה מאוורר".
1,540
"גנבים, על מה
"אבא, אולי נבקש מאימא כסף?" אמרתי.
"תפסיק לדבר שטויות, תן לי את זה, זה לא עסק שלך, אלה חשבונות שלי", אמר
אבי בנימה מגוננת.
אבי עדיין עבד כנהג מונית. בהתחלה הוא השתייך לתחנת המוניות של שדה
התעופה (תחנה שמרוויחים בה כסף רב יחסית לתחנות האחרות בארץ) והרוויח
סכומים נאים, אך במרוצת השנים סבל אבי משתי פריצות דיסק בחוליות הגב ולא
היה יכול לעשות עבודה פיזית. מצבו הבריאותי של אבי דחק בו להפסיק לעבוד,
עקב נדודי שינה וכאבי גב עזים. בגלל הכאבים לא היה יכול לישון. הצטערתי בכל
פעם שראיתי את אבא במצב כזה והתפללתי לבורא עולם שיושיע אותו. [...]
מצבו של אבי רק החמיר, הוא החסיר שעות עבודה במונית ונח יותר משעבד. בשלב
הזה אבא לא הצליח להרוויח אפילו את התשלום השבועי. בעל המונית לקח את
המונית מאבי והוא נשאר בלי עבודה. הכסף אזל ונאלצנו ללכת לאסוף פחיות
ובקבוקים מפחים שכונתיים. בהתחלה התביישתי ללכת לעזור לאבא, פחדתי
שילדים מבית הספר יראו אותי. פחדתי שירחיקו אותי מהם, שיסתכלו עליי בעין לא
יפה, ירכלו עליי וישמיצו אותי מאחורי הגב.
"ברק, אני צריך שתבוא לעזור לי היום, תוך שעתיים אנחנו עושים פה כמה רחובות,
הולכים לקנות כמה דברים בסופרמרקט וחוזרים", אמר אבי.
"לא, אבא", עניתי. "אני לא יכול לבוא אתך. יש לי דברים לעשות".
"ברק, אין לך דברים לעשות, אמרתי שאני צריך אותך, אתה בא אתי? אתה רוצה