151 / 182
151
2017
, יולי
18
גיליון
אך למר בן-גל לא היה אופי חלש - זה בטוח. במשך חמש דקות סוערות בקע ממני
שטף של מילים מעומק הלב. הצלחתי. שכנעתי את מר בן-גל להשאיר אותי שנה
נוספת. הפעם עליתי לכיתה י', תעודת הבגרות הייתה באופק ולפתע זה לא נראה
כה מסובך לשנן חומר ולכתוב אותו על דף. הבנתי שלמעשה, זה רק עניין של תרגול.
וזכיתי בתעודת בגרות מלאה.
80-
את לימודיי בתיכון סיימתי בממוצע של יותר מ
כחודש לאחר סיום הלימודים קיבלה אמי מכתב בדואר רשום ממר יוסי בן-גל
בכבודו ובעצמו, המנהל שנתן לי הזדמנות שנייה, ועל כך אני מודה לו עד עצם היום
הזה.
מטירון בחוות השומר למפקד
כשנכנסתי לחוות השומר בפעם הראשונה באוטובוס הזה חשבתי שהגעתי
לשמורת טבע. אמרו לי שבסיס צבאי זה מקום עם טנקים, רכבים, מבנים יבילים
והרבה חול. אני הגעתי לבסיסי עם נוף פסטורלי עוצר נשימה בשקיעה. המבנים
נראו כמו צימרים קטנים שלא הייתי מתנגד לבלות בהם את הסופ"ש. [...] נדהמתי
לגלות שקיים בסיס צבאי כזה, אך החוויה הראשונית הזו נעלמה מיד.
"קדימה! לרדת מהאוטובוסים ולעמוד ב-ח'", אמרה אחת ממפקדות הצוותים.
]...[
נדרשנו לעמוד בכללי משמעת נוקשים; לקום בבוקר ולהסתדר ב-ח', לעמוד עם וי
בין הרגליים וידיים מאחורי הגב, ללכת עם המימייה לצד הרגל, להוריד אותה, להרים
אותה, למלא אותה ולרוקן לתוך הגרון. זה כל כך עצבן אותי, לא הבנתי למה אנחנו
צריכים לציית לכל החוקים הטיפשיים האלה, למה אני לא יכול לקרוא למפקדת
בשם שלה? ולמה אני פונה אליה רק ב"הקשב, המפקדת!"? למה אסור לדבר עם
הרס"פ? מי היא בכלל? מה, היא יותר טובה ממני? כאילו ברגע אחד העולם שלי
השתנה מקצה לקצה.
[...] בשבת ניגשה אליי המפקדת כדי לערוך אתי ריאיון אישי ושיחה במטרה
להתרשם מתחושותיי לגבי הטירונות עד כה.
"ברק, מה שלומך?" היא שאלה.
"בסדר, מה אִתך, המפקדת?" השבתי.
]...[
"איך עוברת עליך הטירונות עד עכשיו? אתה מסתדר עם כללי המשמעת?" היא
שאלה.
"הטירונות בסדר, האמת שלא קשה לי כל כך עם כללי המשמעת כמו שקשה לי עם
כל הדיסטנס הזה ביניכם לבנינו, ואני לא מבין למה אנחנו נענשים לפעמים [...]",
אמרתי.