148 / 182
148
2017
, יולי
18
גיליון
"עדיף שלא אראה לך את התעודה שלי, שושי, זה רק יחריף את המצב", אמרתי.
"שוב אני מתקשרת ליוסי", אמרה שושי.
"הלו? מר בן-גל?" [...] תשמע יוסי, יש לי פה תלמיד, נשמה טהורה שאתה לא מאמין,
למד אצלי ב'מודיעים'. האבא התעקש שילמד בתיכון חילוני ולכן הגיע ל'תיכון חדש'.
הוא לא הסתדר שם ועכשיו אנחנו רוצים לשלוח אותו אליך, מה אתה אומר?" אמרה
שושי.
"יש לו תעודה?" שאל מר בן-גל.
"בלי תעודה יוסי, התעודה לא משקפת [...] בשבילי, יוסי, אתה תוכל לתת לו
הזדמנות? [...]
"טוב, שושי, בסדר. תשלחי אותו ביום ראשון, אני לא מבטיח כלום", אמר מר בן-גל.
הגעתי עם אבא לבית-ספר "צייטלין" ביום ראשון. במזכירות הפנו אותנו לשיחה עם
יועצת בית הספר ורכז השכבה. נכנסנו לפגישה מלאי התרגשות ותקווה.
]...[
"למה אתה רוצה ללמוד ב'צייטלין'? שאלה היועצת.
"כי שמעתי שזה בית-ספר טוב [...] אני אהיה התלמיד הכי טוב שאפשר, אתם
תראו", אמרתי בנחישות.
"אנחנו בטוחים, ברק. תראה לנו בבקשה את התעודה מבית הספר הקודם", אמרה
היועצת.
"אין צורך, הציונים שלו לא טובים, עדיף שלא", אמר אבי.
"אז התקבלתי?" שאלתי.
"תראה, ברק, אנחנו רוצים להיות כנים אִתך. הרוח שלך אינה מתאימה לרוח בית-
הספר", אמרה היועצת.
]...[
ייאוש אחז בי לאחר השיחה, אך אבא הפציר בי לגשת למר בן-גל אישית ולנסות
לשכנע אותו. [...] יחד צעדנו למשרדו של מר בן-גל.
"יוסי, תשמע [...] היועצת ורכז השכבה לא ממש התלהבו מהציונים של הבן שלי
ב'תיכון חדש'. אתה יכול לעזור לנו?" שאל אבי.
"אם הם החליטו שלא, הם יודעים מה הם אומרים", אמר מר בן-גל [...] "אני מצטער".
לחצנו ידיים וכולנו ידענו שמכאן אגיע לרחוב. ימים של תסכול וחוסר שקט עברו
עליי. [...] מחשבות קשות המשיכו להכות בי ללא רחם; "לא יֵצא ממני כלום, לא
תהיה לי תעודת בגרות, אשאר חסר השכלה ולא אוכל לפרנס את משפחתי בעתיד.
אהיה הומלס? אולי עבריין? מי יודע מה יהיה אתי? הכול יכול להיות".
נכנסתי למשרדו של מר בן-גל וסיפרתי לו את סיפור חיי עד היום. לאחר חמש דקות
אמר בן-גל שאינו מוכן לקבל אותי, אך נימת היסוס נשמעה בקולו. יצאתי ממשרדו
מאוכזב וירדתי במדרגות המובילות לשער הכניסה. לפתע הרגשתי טפיחה עזה
על העורף. הסתובבתי. מאחוריי עמד מר בן-גל. "ברק, אתה יודע מה? תבוא ביום
ראשון. [...] לראשונה זה זמן רב, חיוך רחב התפשט על פניי. חיוך של תקווה, חיוך