144 / 182
144
2017
, יולי
18
גיליון
[...] התקשיתי במתמטיקה יותר מכל דבר אחר. התביישתי לבקש עזרה מאחרים
וכסף למורה פרטי לא היה לנו. הייתי תבוסתן בכל מה שקשור ללימודים והעדפתי
להתמקד בדברים שאני טוב בהם, דברים כמו משחקי מחשב, משחק בגוגואים
וכתיבה. כתבתי דברים שלדעתי היו דברי חוכמה, אך על פניהם היו לא יותר ממפגש
מקרי בין עיפרון ודף, מילים ללא משמעות. תמיד הרגשתי שיש בי משהו חזק, שיום
אחד זה יפרוץ החוצה ואצליח להגשים את הפוטנציאל שכל המורים אמרו שיש לי.
לא רק בין כותלי בית הספר היה לי רע, לצערי. גם בבית היה לי קשה: יחסיי עם סבי
היו רעועים, תושבי הבית לא יכלו לסבול את נוכחותי.
"תכבה את המוסיקה הזאת כבר", צעק סבי.
"אל תצעק עליי", אמרתי.
"תכבה או שאני אסלק אותך מכאן אחת ולתמיד, שמעת?" אמר סבי.
"שמעתי, אני לא מפחד ממך, תעיף אותי", אמרתי.
"עוף מכאן, עוף!" צעק סבי והורה לי בידו לצאת מהבית.
"תוציא אותי בכוח, אתה לא יכול?" אמרתי.
"אתה רוצה שאני אתקשר למשטרה שהם יוציאו אותך החוצה?" אמר סבי.
"לא רוצה שום דבר", אמרתי.
"תלך מכאן כבר לאבא שלך, לך תחיה אתו! מה יש לך פה? לך מכאן", אמר סבי
ויצא מן החדר.
על הורים ותקווה שבלב
לא גרתי בקביעות בשום בית, לא עם משפחתה של אמי ולא עם אבי. רוב
12
עד גיל
הזמן הייתי אצל אמי כי תנאי המחיה אצלה היו טובים יותר. אבי נמנע מלקחת אותי
תחת חסותו כי רצה שאקבל את הטוב ביותר. יחסיי עם משפחתה של אמי החריפו
מרגע לרגע והחלטתי שאעבור לגור עם אבי. [...] כשנכנסתי לראשונה לדירה,
הבחנתי בקירות מתקלפים, במכונת כביסה ישנה, חצי מקולקלת. בחדר האמבטיה
לא היה אפשר להחמיץ את האבנית המכסה את הכיור. קורי העכביש נרקמו לאורך
כל קצות התקרה. ניגשתי לבדוק את המזגן ואבי אמר שאין טעם, הוא מקולקל.
"טוב, זאת המיטה שלנו, אתה תישן עם אבא שלך כמו כשהיית ילד. יש בה קרש
אחד שבור, אבל לא נורא, אני אישן בצד של הקרש השבור. אל תישן עליה בלי סדין,
המזרן ספוג לכלוך שלא ירד אף פעם, אבל תדע לך שזה מזרן טוב", אמר אבי.
"אין בעיה, אבא, אל תדאג. אני מסתדר מצוין עם מה שיש", אמרתי.
"אני רוצה לבנות לך כאן בקרוב ארון לספרים, שיהיה לך איפה לשים אותם כמו בן
אדם", אמר אבי. "כמה ימים ויש לך ארון. אל תדאג".
"תודה, אבא. זה בסדר גם אם לא יהיה לי ארון", אמרתי.
"אם אמרתי שיהיה לך ארון אז יהיה לך ארון!" אמר אבי.