143 / 182
143
2017
, יולי
18
גיליון
זיכרונות מתוקים עולים בי כשאני נזכר בילדותי עד לגיל חמש. מצאתי תמונות
ספורות שבהן אנו יושבים בפורום משפחתי לארוחה. אני זוכר שהמשפחה הייתה
מאוחדת ומגובשת, יצאנו לטיולים בחיק הטבע, ביקרנו בספארי, היינו כמו כל
משפחה נורמלית - אך לא לאורך זמן.
כשהייתי בן חמש שקע אבי בחובות והיחסים בין הוריי הידרדרו. הבית התמלא
צעקות ואמי נסעה לעתים לבית הוריה בלי להודיע. בשלב מסוים החליטו הוריי
להיפרד; ליתר דיוק, אמי החליטה לעזוב ולעבור לגור בבית הוריה [...] אני ואחיותיי
עברנו עם אמי לבית הוריה ואבי נשאר לבדו, ומאז ראיתי אותו רק לעתים נדירות
בביקורים קצרים שהיה משתדל להתמיד בהם במהלך השבוע כפי יכולתו.
בגיל שש רשמה אותי אמי לבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "מודיעים" שבמרכז
השכונה. בבית הספר רוכזו כמה אוכלוסיות, בעיקר מבני עדות המזרח. הייתי תלמיד
בינוני ומטה, בעל יכולת ריכוז נמוכה וציונים סבירים פחות או יותר. [...] הייתי ביישן,
לא מהתלמידים הבולטים בכיתה, איש לא חש בחסרוני כשלא הגעתי לבית הספר.
[...] לעתים חשבתי שאני מוזר, ולא פעם תליתי זאת בעובדה שהוריי נפרדו וחשבתי
שיש לי לגיטימציה מלאה להיות כזה.
החברה החיצונית לא אהבה את המראֶה שלי; ליתר דיוק לא אהבה את הבגדים
שהייתי לובש. המראה החיצוני היה אחד הגורמים שקבעו מי יהיו חבריך, אם
יהיה מישהו שיעביר בחברתך את זמן ההפסקה, או שתישאר לבד ותחכה שהיום
ייגמר כבר. שנאתי את זמן ההפסקה, הוא היה זמן לא שוויוני, שמעמדו החברתי
של התלמיד נחשף בו. בתור בן המעמד החברתי הנמוך סבלתי בכל הפסקה,
מהשמצות, מהקנטות וגם מאלימות.
]...[
לפעמים היה אבא בא במונית שלו לקחת אותי לאכול אתו פלאפל בהפסקה. אהבתי
לאכול עם אבא, הוא ידע איפה כל המקומות הכי טעימים בעיר.
"ברקי, איך היה בבית-ספר היום?" שאל אבי.
"רגיל", אמרתי בפרצוף עצוב.
"מה יש לך, למה אתה עצוב?" שאל אבי.
"סתם. כולם יורדים עליי בכיתה", אמרתי.
"מה הם אומרים לך?" שאל אבי.
"הם קוראים לי שעיר", אמרתי.
"ומה הם? מה, אין להם שערות?" שאל אבי.
"לא כמו שלי, לי יש הכי הרבה. יש לי גם שפם ולאף אחד אין. הם קוראים לזה שפם
בר-מצווה", אמרתי.
"נו, מה רע? יש לך שערות - זה אומר שאתה גבר, הם לא גברים. הם נראים כמו
בחורות, תשמח שיש לך שערות", אמר אבי.
"טוב, אבא, מה שתגיד", אמרתי.