142 / 182
142
2017
, יולי
18
גיליון
כמי שמעורה זה שנים רבות בתחום העשייה החינוכית המובילה למוביליות
חברתית, אני ערה לפער שבין ההבנות התיאורטיות באשר לקידום חיילים המגיעים
מרקע סיכוני ובין תרגומן האופרטיבי ויישומן בהתנהלות היומיומית של מפקדים
וגורמים אחרים בצה"ל. סיפורו של ברק עשוי לגשר על פער זה ולהוות את ההבדל
בין לשוחח על נושא, להמשיג אותו, ובין לייצר פרקטיקה ולפתח דרכי התנהלות
המקדמת את החוסן הלכה למעשה.
]...[
, גר בתל אביב עם אמא, שתי אחיות, סבא, אחות של
19
"אוקי, קוראים לי ברק. בן
סבא, סבתא ודודה", השבתי.
"למה כולם גרים יחד?" שאל המ"מ.
"כי אין לנו בית, ההורים שלי פרודים מגיל חמש ומאז אנחנו גרים אצל סבא וסבתא",
השבתי.
"ואיפה האבא שלך?" שאל המ"מ.
"נפטר", השבתי.
"מתי הוא נפטר? ממה הוא נפטר?" שאל המ"מ בתמיהה.
"מסרטן, לפני חודשיים. בדיוק כשסיימתי את הטירונות", השבתי.
"אני מצטער לשמוע. איך אתה עם זה?" שאל המ"מ.
""בסדר, אתה יודע, קצת קשה, אבל אני מוכן לעשות את הקורס בצורה הטובה
ביותר בלי לתת לשום דבר להשפיע עליי", אמרתי בטון תקיף.
המגולל
6
3
הקטעים המובאים כאן מעובדים מתוך ספרי "בזכות האמונה שבאדם",
את סיפור חיי האישי, מלידתי וגדילתי בסביבה משפחתית וחברתית מורכבת, דרך
נסיבות חיים שהובילו אותי לדרכֵי קצה של כעס, תסכול וניכור, ועד להתגייסותי
לצבא במסגרת תכנית "איתן" לקידום אוכלוסיות מיוחדות, כולל השינוי שחל בי
בזכות האמונה שנתנו בי אנשי חינוך ומפקדים. כאן אני מביא את סיפורי במקטעים
המציינים חלק משמעותי מתחנות הדרך שעיצבו אותי - מילד לאיש, מתלמיד
למלמד ומדריך ומפקוד למפקד. בסיפורי מתוארים רגעי משבר שיכלו בקלות
לדרדר אותי. רגעים כאלה פוקדים רבים מבני הנוער במדינתנו, ובמיוחד את אלו
שגדלו במשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. לצד רגעי המשבר אני מתאר גם
חוויות הצלחה, במטרה להוכיח שלצד הכישלונות לעולם יעמדו גם ההצלחות,
אפילו הקטנות ביותר.
ילדות טיפוסית
לפני שנולדתי התקשו הוריי להגיע להסכמה בבחירת שם לתינוק. בסופו של דבר אבי
הואשהחליט על השם ברק. כששאלתי אתאבי באחד הימיםמדוע בחר דווקא בשם זה,
הוא ענה שרצה שאהיה מבריק וחכם. [...] ביתנו היה מרווח, מוקף חצר וגינה. גם כלבה
הייתה לנו. קראנו לה ונוס. אבי היה נהג מונית, אמי לא עבדה מחוץ לבית וטיפלה בי.
בהוצאת מודן, צה"ל ומשרד הביטחון.
2016-
. הספר יצא ב
3