55 / 64
55
2011
יוני
עט השדה
"שימלה, שימלה – חסידה, חסידה"
נולדה מתוך רצון לחולל שינוי
PACT
גולדברג. תכנית
של ממש במצבם של ילדים יוצאי אתיופיה בגיל הרך.
הגישה שהנחתה את מפעילי התכנית התבססה על
הרצון להביא את כל הגורמים המטפלים בילדים
יוצאי אתיופיה לידי שיתוף פעולה ואיגוד משאבים
בראייה קהילתית; לאפשר לילדים יוצאי אתיופיה
ולמשפחותיהם להתמודד בצורה טובה יותר עם
האתגרים שמציבה לפניהם החברה המערבית. החזון
שעמד לנגד עיניהם היה פתיחת ערוץ תקשורת חדש
שישמש גשר בתוך הקהילה עצמה ובין הקהילה
לסביבה.
הבחירה בתאטרון הקהילתי כאמצעי להעצמת
המשתתפים ולהעצמת הקהילה לא הייתה מקרית.
התאטרון הקהילתי מאפשר לעסוק בתכנים
רלוונטיים, להעלות אל פני השטח דילמות יומיומיות
שבני הקהילה האתיופית מתמודדים עמן, סוגיות
שעצם העיסוק בהן והחשיבה המחודשת מספקים
זווית ראייה אחרת עליהן.
הקבוצה החלה את דרכה עם נשים בלבד, נשים
הפועלות בתכנית "פאקט" כמגשרות, אך עם הזמן
הצטרפו לקבוצה גם גברים ועוד נשים מהקהילה,
התפתחות משמחת מאוד וחשובה. במשך שנה
קיבלו המשתתפים שיעורי משחק ולמדו את
יסודות התאטרון, ולאחר מכן, באמצעות הדרמה,
החלו לעלות בתוך הקבוצה סיפורים אישיים של
המשתתפים – והם ששימשו בסיס לכתיבת המחזה
וההצגה.
תהליך העבודה התאטרוני
במשך השנה שבה עבדנו לקראת ההצגה היה עליי
לגלות מהו "הסיפור", "הנרטיב" הדומיננטי והמקיף
ביותר המשותף לכל חברי הקבוצה. הדרך לאתר
ולגלות את הנושאים הבוערים באמת היא בתרגילים
דרמטיים ופסיכו-דרמטיים, שבאמצעותם מועלים
סיפורים אותנטיים ממציאות חייהם של המשתתפים.
אחדים מן הסיפורים והמקרים נכנסים למחזה ואחרים
נותרים חלק מחוויית החיפוש והלמידה. עם זאת, כל
הסיפורים עוברים תהליך של טיפול אסתטי והרחקה,
כדי שיוכלו לעלות אל הבמה כסיפור כוללני ורחב
ולא כסיפור פרטי. לדוגמה, באחד המפגשים ביקשתי
מן המשתתפים להביא עמם תמונה משפחתית
המתארת רגע חשוב בחייהם. כל משתתף סידר
את השחקנים האחרים באופן הדומה ביותר לסידור
הדמויות בתמונה והסביר את מערכת היחסים ואת
ההתרחשות. כך לפתע קיבלה התמונה "חיים", אותו
משתתף היה יכול לחזור לאותו רגע ובעקיפין "לחיות
אותו מחדש".
חזרה זו לנקודת זמן משמעותית בחיים מאפשרת
פרספקטיבה והתמודדות שונה עם הדברים.
מתוך כל סיפורי התמונות שסופרו באותו מפגש
השתמשנו רק באחד, וגם הוא עבר עיבוד לקראת
כתיבת המחזה. כך התחוורו לי הנושאים הקריטיים
העוברים כחוט השני בחוויותיהם של כל המשתתפים:
זיכרונות מאתיופיה, סיפור המסע הרגלי דרך סודן,
חוויות הקליטה בארץ וההתמודדות של המשפחה
בתוך עצמה – עם קונפליקטים של שייכות, זהות,
תקשורת ובעיקר התערערות המבנה הפטריארכלי
והסמכות ההורית שאפיינו את החיים באתיופיה
לעומת החיים השונים בתכלית השינוי, כאן בישראל.
זהו סיפור על קהילה שחוותה הגירה ומעבר בין-
תרבותי.
הגירה היא מעבר גאוגרפי של יחידים או קבוצות
שלמות מארץ לארץ, מתרבות לתרבות. כל הגירה
מנתקת את המהגר ממערכות חייו הקודמות –
האישיות, החברתיות, המקצועיות – ומעמידה אותו
לפני מערכות שונות מאלה שהכיר בארץ המוצא
.)2003 ,
(כהן
תך לירושלים"
ִ
"חסידה קחי אותי א
למשיכה של העולים מאתיופיה לישראל היו גורמים
אידאולוגיים-דתיים: למרות הניתוק מהעם היהודי
והבידוד בתוך התרבות הנוצרית הדומיננטית, שמרו
שים על ייחוד ועל זהות יהודית-דתית איתנה
ַ
הפל
ואותנטית, שבמרכזה הכיסופים לירושלים והאמונה
בגאולה ובשיבת ציון. האמונה הייתה שציון היא ארץ
זבת חלב ודבש, היהודים בה קדושים וטהורים,
ן (קימרלינג,
ָ
וכוהנים מהלכים בחוצותיה בבגדי לב
). על-פי קימרלינג, את הגורמים הדוחפים יצרו
1998
חילופי שלטון באתיופיה, הרעה במצב החברתי-
כלכלי, איום על הקיום האתנו-דתי והתערערות
שים. כל אלה גרמו
ַ
הסמכויות המסורתיות של הפל
לבריחתם של עשרות אלפים לסודן ולמותם של רבים
בדרך. השהייה במחנות בסודן גרמה להתפוררות
הקהילה, המשפחה וזהותו העצמית של הפרט: טקסי
דת לא נערכו, צעירות נחשפו למעשי התעללות.
המסע לישראל (ב'מבצע משה') מתואר כמאורע
טראומטי. היה מי שהשווה זאת לאירועי השואה והלין
על כך שסיפור עלייתם של עולי אתיופיה לא תועד דיו
ולא נכלל בהיסטוריה של הגבורה הציונית-ישראלית.
קימרלינג טוען כי שוליותם של עולי אתיופיה בחברה