56 / 64
56
2011
יוני
עט השדה
הישראלית משתקפת גם בזיכרון הקולקטיבי
הישראלי.
מיתוס המסע לארץ ישראל
בספרו "המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה
) כי
2007(
" טוען ד"ר גדי בן עזר
1985-1977
לישראל
העולים מאתיופיה רואים את המפגש עם ישראל דרך
"המשקפיים" של המסע שלהם מאתיופיה. משמעות
המסע הופכת למרכיב מרכזי בזהות של העולים
מאתיופיה. סיפור המסע הופך עם השנים למיתוס
המרכזי של יהודי אתיופיה, גם אלה מהם שלא עשו
את המסע עצמו. מיתוס זה משפיע על הדרך שבה
רואים העולים את קליטתם בישראל.
מות עיקריות שיהודי אתיופיה מתחברים
ֶ
יש שלוש ת
אליהן בתיאור המסע לארץ ישראל: זהות יהודית, סבל
( פיזי ונפשי) וגבורה. עצם היציאה למסע קשורה בעיני
העולים קשר עמוק לזהות היהודית שלהם. החלום
להגיע לציון, ל"ירוסאלם", הוא חלום עתיק של יהודי
אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. האמונה
הייתה שיום אחד "הזמן יגיע", קרי: לעלות לירושלים.
המסע נתפס כמונחה בידי אלוהים, ממש כשם
שמשה הוביל את עם ישראל ביציאת מצרים, "בדרך
נס". כל זאת מתוך ניסיון לשמר את כל המנהגים
היהודיים ומתוך התמודדות עם האוכלוסייה ה"גויית"
בדרך. בעבור רבים המסע הוא סיפור של גבורה, של
הצלחה, של כוחות, של התמודדות טובה. בתרבות
האתיופית מוכר המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא
האדם הגיבור. מושג זה מבטא את יכולתו של אדם
להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות,
להתקיים על גרגרי חומוס יבש בלבד, לעמוד מול
איתני הטבע ומול עוינות אנושית. מאז התרחב המושג,
והיום כל הצטיינות, גם בלימודים, מעניקה את הזכות
לתואר "גובז". מושג זה רלוונטי בייחוד למתבגרים
ולצעירים.
יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת
ומחוזקת, ועם התחלה של זהות ישראלית. הם דמיינו
את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים
כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת. הם ראו
את המוות הרב במסע, בעיקר בסודן, כחלק ממסלול
היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל,
והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה,
כרטיס כניסה לישראל. נוסף על כך, התפתחה
אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי
כוחות שעמדו באתגר המסע. אפשר היה להניח
שהחברה הישראלית היהודית תראה אותם, לפחות
מבחינת ממדים אלה של זהותם, כדומים לה, ותאמץ
אותם אל חיקה, שהרי ממדים אלה תואמים אתוסים
ומיתוסים מרכזיים בחברה הישראלית. במציאות,
החברה הישראלית לא אישרה את אותן התחושות,
הזהות היהודית שלהם לא הוכרה בישראל במלואה.
הם נאלצו, ועדיין נאלצים, לעבור גיור לחומרה, הכולל
הטפת דם מאבר המין וטבילה במקווה טהרה. הנשים
חויבו אף הן בטבילה.
מה של הגבורה לא אושרה. במקום לראות
ֶ
גם הת
בהם אנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת
וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים
במסע, ומקצתם – אף להנהיגו, ראתה בהם החברה
הישראלית מסכנים, חסרי אונים, רעבים, "שאנחנו
הצלנו אותם". החברה הישראלית לא ראתה אותם
כפי שהם ראו את עצמם, כמשחזרים את יציאת
מצרים. אך הסיפור הזה היה מרכזי וחשוב מאוד וסייע
לעולים לעמוד בקשיי המסע.
לעובדה שהחברה הישראלית לא אישרה את
תפיסתם הייתה השפעה פסיכולוגית רבת עוצמה
על העולים מאתיופיה. המשמעות שייחסו ההולכים
במסע לאובדן ולשכול עזרה להם להתמודד אתם.
היא סייעה להם להמשיך לחיות ולתפקד. מהספרות
המחקרית ידוע כי ברגע שניטלת המשמעות הזאת
מן האדם המתאבל, עלול לבוא ערעור פנימי גדול
ונזק פסיכולוגי. יחסה של החברה הישראלית החליש
את יכולתם של העולים להתמודד עם המוות הרב
ועם קשיי הקליטה. אמונתם של יהודי אתיופיה שהם
"טיפה השבה אל הים" הייתה יכולה לעזור להם.
העובדה שהחברה הישראלית לא הכירה בתפיסתם
זו מנעה מהם היבט אידאולוגי מסייע בתהליך
הקליטה.
עולי אתיופיה הגיבו על אי הכרתה של החברה
הישראלית בדימוי העצמי שלהם ביציאה למאבק.
למאבק זה היבט מעשי והיבט של דיאלוג חברתי.
ההיבט המעשי בא לידי ביטוי ב"שביתה הגדולה" מול
, בגיוס של ראש הממשלה
1985-
הרבנות הראשית ב
דאז למאבק, בהגשת עתירה לבג"ץ וכדומה. בצד
של הדיאלוג החברתי יש לסיפור המסע מקום מרכזי,
הן בקהילה והן בקשר עם החברה הישראלית.
באמצעות סיפור המסע הם ניסו לקדם את תפיסתם
שלהם את הממדים החשובים להם בזהותם. בתוך
התהליך הזה נראה כי המסע הופך למיתוס הקליטה
של יוצאי אתיופיה. כמו במיתוסים אחרים בעולם,
גם אלה שלא עברו את המסע מעלים את סיפורו
כמורשתם, במגעם עם החברה הישראלית, והוא
חן אליה