58 / 64
58
2011
יוני
עט השדה
ודרך אחרת לנהל את החיים. לכן, בד בבד, אנו
רואים על הבמה ארבע משפחות שונות שכל אחת
מהן מסמלת תקשורת אחרת. המשפחה הראשונה
היא משפחתו של הילד שגדל והיה לנער, אותו זוג
שהתחתן כאן בארץ והתחיל את דרכו מלא תקווה
אך נקלע למצב של נתק, אלימות, אבטלה וכדומה.
במשפחה השנייה אין תקשורת כלל: זוג על הבמה
אוכל ארוחת ערב, הבעל רק דורש מאישתו עוד
מזון ומתעלם ממנה, היא עסוקה בלהגיש לו. אצל
המשפחה השלישית מוצג מצב שהבעל חוזר מן
העבודה, והאישה איננה "מפרגנת" לו; היא עסוקה
בקנאה ובהשמצות. רק במשפחה הרביעית נפגוש
יחסים "תקינים", יחסים של הדדיות, תקשורת, שיח
והבנה. בעת הדיאלוג בין בני הזוג האחרון עומדים
מאחוריהם הנער מן המשפחה הראשונה והמספרת
עם החסידה – תזכורת לאותה תקווה וציפייה.
במסלול מעגלי אנו שבים אל אותה משפחה ראשונה,
אשר האלימות פוגעת בה יותר מכול: האב מרים יד
על אישתו בעוד הנער, בנם, ניצב בגופו ממש ביניהם.
הם עסוקים כל כך בעצמם, עד שהוא הופך להיות
שקוף בבית. הנער משוטט לבד על הבמה, הוא רואה
את החסידה והולך אחריה כמו אחרי חלום שנמוג.
הוא בורח מהבית.
"יצאתי מהבית, לא יכולתי לשמוע אותם יותר, אני הולך,
אני לא יודע לאן ולא אכפת לי, הם ממילא לא מקשיבים
לי. אין לי יותר בית, אני פשוט לבד" (מתוך המחזה).
כשהוריו מתפרצים אל הבמה בחפשם אחריו, אף
שבאופן פיזי הם עומדים לידו, הם אינם רואים אותו.
מתקיים כאן דיאלוג בין ההורים לילד, אך הם אינם
רואים זה את זה ואינם מקשיבים זה לזה. סצנה זו
מעצימה את הניתוק והריחוק שעלולים לקרות בין
דור ההורים לדור הילדים אם ההורים לא יתקשרו עם
ילדיהם. זו סצנה המשמשת "תמרור אזהרה".
הילד: "ללכת כמה שיותר רחוק, אני לא מסתכל
אחורה.
הלכתי לאיבוד, אני לא מוצא את הדרך,
אני לא יודע איפה אני,
אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא שומע אותי..."
וברגע אחד הוא עושה מחווה של ציפור, כאילו רוצה
לעוף. זהו סוג של רמז, אולי לאפשרות של התאבדות
של ילד שאין לו תחושת שייכות והוא חש בלבול
בזהותו.
"אני חושב שאני הופך לציפור, אני רוצה לעוף רחוק
מכאן, למעלה.
אני אראה אתכם ואתם תהיו כל כך קטנים ואני
חופשי.
כאן למעלה יהיה שקט ולא יהיו בעיות וכבר יותר לא
יכאב" (מתוך המחזה).
הילד שוקע על הבמה, אך אז נכנסות כל הדמויות
של ההצגה וקוראות לו. הן מפצירות בו לשוב בחזרה
הביתה, הוא כאילו מתעורר, מקבל אוויר מן הקהילה
שעמדה מאחוריו.
והסבא יאמר: "תראה ילד, חסידה בשמים, היא חוזרת
הביתה".
בתום ההצגה יש תחושה של חיוך חמוץ-מתוק, של
כאב מהול במסר אופטימי, כי אם הקהילה כולה
תתגייס למען עצמה ולמען ילדיה, יתרחש מה שקיוו
שיתרחש כאן בארץ.
כשהמספרת נותנת לנער את החסידה בתום
ההצגה, ברור לנו כי הכוח הועבר הלאה, ואין ספק
שזה הבית. אף על פי שההצגה מציגה רגעים
כואבים, היא מעבירה מסר של תקווה וכוח רב
הטמון בקהילה.
כשיורדים מהבמה
כשהשחקנים ירדו מהבמה לאחר ההצגה, הם חוו
תחושת התעלות והצלחה. ההצגה הצליחה להעביר
סיפור של קהילה שהיגרה מכאן לשם – בצורה
דרמטית, אסתטית, חיה וקומוניקטיבית, באופן כזה
שמאפשר לאנשי הקהילה עצמה ולאלו שמחוץ
לה להבין בצורה טובה יותר את הקונפליקטים
המרכזיים, אך בה בעת לספוג חלק מן האפשרויות
להתמודדות עם אותן דילמות. ייחודה של ההצגה
טמון בעצם חשיפת הנושאים הרלוונטיים לקהילה,
אך גם במתן כוח למשתתפים ולקהל, כי אפשר
אחרת וצריך אחרת.
קבוצת התאטרון של בני העדה האתיופית מצליחה
להציף את כל הנושאים המטרידים ביותר את
הקהילה כיום: אלימות במשפחה, אובדן הקשר
עם הילדים, בעיות בתקשורת בתוך המשפחה,
גזענות, אלכוהוליזם, בעיות של הגירה, בעיות של
שייכות וזהות וקונפליקטים אחרים. התמודדות עם
נושאים אלו בדרך אמנותית, מטרתה להעניק כוח
ולספק זווית ראייה אחרת על האפשרויות הטמונות
בהתמודדות עם אותם קשיים. קודם כול נכיר בהם
ונדבר עליהם ולא נסתיר או נשתיק, ואחר כך ננסה
לבחון דרכים אחרות – על הבמה או באמצעות דיון.
חן אליה