57 / 64
"שימלה,
ח - שיכזלה
0 ,
ידה
ח
0 ״
ידה
הפך
להיות
המיתוס
המרכזי
בתהליך
קליטתם.
מתוך
הנאמר
לעיל
ברורה
חשיבותו
של
המסע
בחייהם
של
המשתתפים,
זהו
זיכרון
ח׳
נושם,
ובאופן
פרדוקסל׳
-
כואב
ומעצים.
ההצגה
״שימלה,
־ שימלח
חסידה,
חסידה״
בקיץ
2010
העלתה
את הקבוצה
ההצגה
הראשונה
־
"שימלה,
- שימלה
חסידה,
חסידה״.
חלקה
הראשון
של
ההצגה
מתרכז
בסיפורה
של
הקהילה
האתיופית
בדרכה
מאתיופיה
לישראל.
ההצגה,
בסגנון
תאטרון
סיפור,
חושפת
בחלקה
הראשון
זיכרונות
ילדות
מאתיופיה
באמצעו ת
צלילים,
סיפורים
וצבעים
השייכים
לשם,
ומציגה
את
המסע
דרך הרגלי
סודן.
"אנחנו
שוכבים,
בוערים.
אין
ציפורים,
אין
תכף ח״ם,
כולנו
מתים.
פתאום
הגיעו
הסודנים,
מים לנו נתנו
מעורבבים
בוץ עם
לשתות,
את קברנו
בצד המתים
הדרך.
המשכנו...
בדרך
לירושלים,
האמנו״
(מתוך
המחזה).
החסידה,
סמל
וביטוי
של מובהק
הכיסופים
ל ארץ
ישראל,
מופיעה
בהצגה
כדימוי,
מטפורה
לדרך
משם
לכאן.
ההצגה
נפתחת
כ שע ל
הבמה
עוברת
קבוצת
ילדים
האוחזים
בחסידה,
רמז זהו
מטרים
לעתיד
הם לבוא.
מעבירים
את
החסידה
למספרת,
כל שלאורך
ההצגה
תחזיק
אותה
- בידה
תזכורת
לחלו ם
ולתקווה
שאפיינו
את
הקהילה
באתיופיה
כשערגו
לישראל.
החסידה
היא
מעין
מצפן
המראה
לאנשים
את
הדרך
ל ארץ
ישראל.
בהגיעם
לכאן,
לי שראל,
החלום
מול מתנפץ
מציאות
מתנכרת
וקשה
של
החברה
הישראלית.
כבר
בנחיתה
בשדה
התעופה
נראה
את
העולים
המרוגשים,
הנפעמים,
נתקלים
בשליחת
סוכנות
המשנה
את
שמותיהם
ובכך
הופכת
ורומסת
את
זהותם,
״כור של בשמו
ההיתוך״.
מדינת
ישראל,
מאז
הקמתה
(ואף
בשנים
שקדמו
להקמתה)
ה״תה
מדינת
הגירה.
אחת
הסיבות
לשיעור
המהגרים
הגבוה
בי שראל
היא
של העיקרון
״חוק
השבות״
ב- שנ חקק
950 .
עוד ו
בעל עיקרון
חשיבות
עליונה
בהקמת
היה המדינה
״קיבוץ
גלויות״,
גורם
חשוב
בבנייתה
של
המדינה
ובהמשך
עם קיומה.
זאת,
למרות
השוני
במניעים
להגירה
מעל״ה
לעל״ה
(פוליטיים,
כלכליים,
אידאולוג״ם,
רדיפות)
בעת
ההגירה
לי שראל
(המוגדרת
״עלייה״),
על
התהליכים
האוניברסליים
של
ההגירה
וההסתגלות
נוספות
תביעות
גלויות
וסמויות
מצד
החברה
הקולטת,
יותר
מבכל
מדינה
אחרת
הקולטת
הגירה.
התוצאות
של
דרישות
יצרו אלה
כבר
בשנות
החמישים
של
המאה
ה־
20,
עם
קליטתם
של
יהודי
צפון
אפריקה,
את
המושגים
״פער
תרבותי״
ו״נחיתות
תרבותית״,
מושגים
אשר
הולידו
של תחושות
קיפוח,
״אוש
1
שסע
חברתי
רקע על
עדתי(כהן,
2003 .)
מאמצים
רבים
הושקעו
בהעלאת
יהודי
אתיופיה
ובקליטתם,
אך
בעיקר
בלטה
ההצהרה
״שלא
לחזור
על
טעויות
שנות
החמישים״
בקליטתם
של
העולים
מארצות
המזרח,
כגון טעויות
הדרישה
לשינוי
תרבותי
מקיף
בתהליך
״כור של
היתוך״,
אתנוצנטריות
תרבותית
של
הקולטים
(תפיסה
הרואה
בתרבות
קנה הקולט
מידה
לקביעת
הנכון
והראוי,
וכל
חריגה
מקנה
או זה מידה
שוני
נחשבים
שליליים),
פיזור
העולים
באזורי
ספר
שבהם
סיכוייהם
להשתלב
בחברה
הישראלית
קלושים,
השמת
העולים
במקצועו ת
שאינם
דורשים
התמקצעות
ושהובילו
ל שכ ר
נמוך,
אבטלה
וכיוצא
בזה.
ואולם,
למרות
כוונות
חוו אלו,
יהודי
אתיופיה
קליטה
בירוקרטית
שאופיינה
בפטרנליזם
ואתנוצנטריות
תרבותית
להם שהיו
השלכו ת
ח״ על קשות
העולים(אדלשט״ן,
2000 .)
חלקה
השני
של
ההצגה
את מתאר
תהליך
הקליטה
אנו בארץ.
זוג מלווים
צעיר
כאן, ילד לו שנולד
בישראל,
ילד
את שמסמל
התקווה
החדשה.
על
הבמה
תמונה
שבה
רואים
עגלת
תינוק,
ומעליה
המספרת
עם
החסידה:
״...תראה
ילד
מה
- לך הבאתי
היא ציפור.
לאן עפה.
שרק
תרצה
תוכל
לעוף
אתה.
איזו
על חיוך שלווה,
הפנים,
הילד
חולם.
ממריא
מעלה-מעלה,
בין עף
העננים,
של עולם
הפתעות
פקח לך, מחכה
עיניים״(מתוך
המחזה).
אך
לאחר
תמונה
אופטימית
יש זו
סצנה
שבה
אביו
של
שזה התינוק
נולד עתה
נפגש
עם
מעסיקים
שונים
בחפשו
כ ל עבודה.
המעסיקים
דוחים
אותו
בטיעונים
שונים
ומשונים,
ואנו
עדים
להידרדרות
ולשבר
הנובעים
זו, מנקודה
שבה
נרמס
והוא כבודו
יכול איננו
לפרנס
את
משפחתו
כמקובל
וכמתבקש.
כך
נפתח
אותו
של מעגל
אבטלה,
דימוי
עצמי
ירוד,
אלכוהוליזם,
אלימות,
קש״
תקשורת,
ניתוק
ואובדן
הילדים.
החלום
ושברו.
שזה אף
חלק
מהמציאות
שבה
שרויה
הקהילה
האתיופית
לנו היה בארץ,
חשוב
להראו ת
את גם
האלטרנטיבה,
להעביר
של מסר
מסוגלות,
תקווה
57
עט
יוני השדה
2011