52 / 64
52
2011
יוני
עט השדה
סיפור עלייה מאתיופיה
אשר מלסה – אבא של שילה מלסה.
שנה, באתיופיה היהודים
25
עליתי מאתיופיה לפני
חיו מעל אלפיים שנים. שם חלמנו על ירושלים,
התפללנו שנעלה ונראה אותה – מתי יגיע הרגע
שנגיע לירושלים. הגויים ראו אותנו כזרים, ‘פלאש’
שנים ההורים שמעו שיש
35
– לא שייכים. לפני
אפשרות להגיע לארץ ישראל. לא שאלו מה המרחק,
מה המסלול. ידעו שצריך להגיע לסודן, ושם היו אנשי
הסוכנות היהודית. התחילו בחשאי. השלטונות לא
אישרו שנצא מאתיופיה. גם משפחתי יצאה בחשאי,
היינו שבעה ילדים קטנים במשפחה ודאגנו שאפילו
השכנים לא ישמעו.
בחצות הלילה (היינו שלושה כפרים סמוכים) כולם
התארגנו. השארנו הכול: פרות, שדות, בתים,
כל התכולה, ופשוט עזבנו וברחנו בשתים עשרה
ובחוכמה. העיקר
בלילה. הכל נעשה בתבונה
להגשים חלום אבות.
היה ליל ירח. התחלנו ללכת, התחלנו את המסע
בשקט מוחלט. הצלחנו להתרחק מהכפר – לסודן
יהודים
250
ק”מ – ולא ידענו מה הכיוון. היינו
900
זה
שצעדו. לא הייתה לנו מפה. בסודן ידענו שיש שם
שליחים מארץ ישראל. מסלול ההליכה היה חודש
ימים, ארבע שבתות. ילדים וזקנים. במהלך הדרך
מורי הדרך ניצלו אותנו, היו להם חברים. הגענו
ליערות בצהריים. יום אחד באו שודדים על סוסים,
התחילו לירות, לקחת מאתנו הכול – כסף, תכשיטים.
נשארנו ללא מורי דרך, ללא סוסים. התקדמנו לגבול
סודן. הלכנו בלילה, וביום מתחבאים ונחים. בשבתות
היינו נחים, מקבלים את השבת ללא מקלחת. אכלנו
גרגרי חומוס. התקרבנו לגבול. היו שם חיילים סודנים.
והתחילו לשאול שאלות.
התקרבו אלינו בג’יפים
כשראו שאנחנו מחפשים מפלט ולא מהווים סכנה,
נתנו לנו להיכנס לאחר שנתנו להם מעט כסף.
נכנסנו לסודן – ארץ עוינת, לא מכירים. אחרי תקופה
קצרה התחברנו לשליחי עלייה שהיו אנשים נפלאים,
הם בירכו אותנו. אמרו: תשמרו הכול בשקט ובסוד.
תתכוננו! ייקח זמן עד שתעלו לארץ ישראל, כי סכנה
שיגלו שאתם יהודים. בסודן שנאו את האתיופים.
חיפשנו עבודה כדי להעביר את הזמן וחיכינו לעלייה.
היינו שם שנה וחצי. יום אחד, בלילה, אמרו לנו להגיע
לאיזה מקום מסתור מוסווה. עמדו שם משאיות של
אנשים
70-
מזון להסוואה. הוכנסו לכל משאית כ
בשקט מופתי. זה היה כמו מעמד הר סיני.
התחלנו במסע. הסודנים חשבו שזו סחורה. הגענו
לחוף הים, נכנסנו לספינות קטנות. משם העבירו
אותנו לאונייה גדולה. האנשים האלה היו אנשי מוסד,
הם שכרו את החוף כאזור תיירות.
היום אני יודע שהם עשו זאת עבורנו במיוחד. לאחר
כשבוע הגענו לאילת, מאילת לאשקלון, והשאר –
היסטוריה.
סיכום
חשוב לי לציין שכל פעילות רב-תרבותית נעשתה
על פי בחירתה האישית של הגננת ובשיתוף
המגשרת החינוכית בת שבע, שהיא שותפה פעילה
בכל מפגש בגן.
כל מפגש כזה היה מלווה בהתרגשות רבה של כל
המשתתפים – ההורים, הילדים, הצוותים החינוכיים
והמוזמנים. האווירה הייתה תמיד חגיגית מאוד ונתנה
תחושה של עשייה חווייתית אחרת, נוספת. בדקתי
את תגובות הורים לאורך זמן ונראה לי כי ההישג
החשוב במערכת גני הילדים (רק אותם אני יכולה
לייצג) הוא הקליטה הרכה של כל ילד – בלי קשר
למוצא ולצבע. הימצאותם של כולם באותה חברת
גן היא דבר שגרתי ומובן מעליו, לא שמעתי משפטים
בוטים בקשר למוצא, ואם הדבר קורה, אני יודעת
שלגננות בקריית גת יש רגישות גבוהה והן מטפלות
בכך. ההורים בכל יחידת גן שותפים לעשייה – באים
לפעילויות מוזמנות, לאסיפות הורים, למסיבות.
לדעתי יש קבלה חברתית. עוד נקודה לציון: כמה
מהגננות שפעלו במסגרת הרב-תרבותיות מאמצות
את הרעיון של הכנסת הורים לפעילויות ייחודיות,
לעבודה בקבוצות עם הילדים. דוגמה: לפני חג
הפסח הוזמנו הורים, מונו ראשי קבוצות, בכל קבוצה
דנו בסיפור אחר הקשור לנושא ולבסוף כל הורה
וילדו יצרו גביע לכבוד אליהו הנביא. אחת הגננות
אמרה: “הפעילות הרב-תרבותית עם ההורים נתנה
לי רעיון לשלב הורים בעבודה בקבוצות גם בתחומים
אחרים”.
אני מבקשת להודות מקרב לב לגננות, לסייעות,
להורים ולכל השותפים שסייעו להצלחת הפרויקט.
התכנית הרב-תרבותית כפי שהיא מבוצעת היום
התפתחה אצלי בשלבים. התכנית היא פרי יוזמתי
וחשיבתי, וכמובן – ה”קטליזטור” הראשון שדחף אותי
ליצור ולבנות את התכנית במתכונתה זו היא הגברת
רבקה ארידן, ראש תחום ארצי, בעידודה של הגברת
רינה קרון, אחראית המחוז.
פנינה כפיר