Page 24 - מגזין הטכניון | אביב 2008

≤¥
Ï ‚ „ ‰ † ˙  È Ù Ò † ˙ ‡ † Ï ‰  Ó‰ † ¨ Ô Â È  Î Ë ‰ † ¯ ‚ Â · † ¨ Ô Ó ¯ ˜ ‡ † È Ò Â È
∫ ı ¯ ‡ · † ˙ Â Ó Î Á Â ˙Ó‰ † ˙ Â È ˘Ú ˙ ‰ † Ï ˘
‰˙ È ‰ † ‡Ï † Ô Â È  Îˉ † È Ï·
¢ ˙  ίÚÓ † Ë È ·Ï‡ ¢
דרכו של יוסי אקרמן אל צמרת התעשייה
המתוחכמת בישראל היא דרך ארוכה, רצופה
בשינויים ומעברים רבים. בהיותו בן חמש עקרה
משפחתו מתל אביב לבית לחם הגלילית הקסומה,
המוקפת עצי אלון עתיקים ורחבי צמרת, בין טבעון
לרמת ישי. אביו קיבל שם משרת הוראה.
יוסי, אחיו ואחותו למדו בבית הספר במושב שבו
לימד אביהם, ומאוחר יותר ניהל אותו. לימים עבר
האב לעסוק בחקלאות ובנה משק לתפארת.
המשפחה כולה נרתמה לעבודת החקלאות וגידלה
תרנגולי הודו, עצי פרי וירקות.
עם סיום בית הספר היסודי נרשם יוסי לבית הספר
בסמ"ת בחיפה, כי אביו סבר שחשוב להיות בעל
מקצוע. בעוד שאר חבריו נוסעים בהסעה מאורגנת
לבית הספר בטבעון נסע יוסי בטרמפים לחיפה,
נושא עימו לוח שרטוט גדול. בבוקר ובשעות הערב
עבד יחד עם בני משפחתו במשק החקלאי ונתן
שיעורים פרטיים במתמטיקה. הרבה ילדים למדו
אצלו באותה תקופה, כולל אשתו לעתיד, אירית.
עם סיום לימודיו הוא התקבל לעתודה האקדמית
והחל ללמוד אווירונוטיקה בטכניון. את תקופת
הלימודים הוא זוכר כחוויה מכוננת. "היה קשה,"
הוא מודה, "אבל בסדר יורד. השנה הראשונה היתה
קשה מאוד. הדרישות היו גבוהות ואני הייתי בסך
הכל ילד שהגיע לטכניון היישר מבית הספר התיכון.
אבל עם השנים הכל נעשה פשוט יותר."
יוסי המשיך בנסיעותיו לחיפה. מדי פעם לן אצל
קרובי משפחה בחיפה. ואז קנו לו הוריו מכונית
מיני מיינור סטיישן כחולה. בשעה ארבע לפנות
בוקר היה קם, ממלא עם בני משפחתו ארגזים
במלפפונים, מעמיס על האוטו )"לא תאמין כמה
ארגזים נכנסו במיני הזו"(, פורק אותם בשוק
תלפיות בחיפה ועולה לטכניון עם בגדי העבודה.
בערב, עם סיום יום הלימודים בטכניון, היה עובר
בשוק ואוסף את הארגזים הריקים.
ø„ÓÂφ„·ÂÚ†‰˙‡†„ˆÈΆÂڄȆÌȈ¯Ó‰
"בבסמ"ת המורים ידעו, וגם הרשו לי לאחר, כי
יצאתי עם הג'יפ הראשון מהכפר. בטכניון היחס
לא היה אישי כל כך."
øÌÈ„ÂÓÈÏ·†˙ÈÈˈ‰
"לא. הייתי טוב, אבל לא מצוין."
הוא בלט בכיתה בשונותו, בבגדי העבודה שלו,
בהתנהגותו. היה ברור שהוא בן למשפחה חקלאית.
רוב הסטודנטים היו עירונים. הוא סייע ככל הניתן
למשפחתו העמלה )היתה תקופה שאמו ניקתה
את בית הספר שאביו ניהל( ובנוסף לעבודת
החקלאות גם לימד בקורסים לפועלים ומנופאים
בנמל חיפה ועקב אחרי ביצועי הפרות במושב
שלו - הוא היה עובר מרפת לרפת, שוקל כמה
חלב כל פרה נותנת ובודק במכשיר מיוחד כמה
אחוזי שומן יש בחלב. כל איכר היה מקבל את
ספר העדר שלו.
"המרצים שלי בטכניון היו מעולים," הוא נזכר.
"זויסטובסקי, שנער, אלון גני שהיה מתרגל שלי,
ועוד רבים וטובים. זהו מוסד מדהים."
גם לפעילות חברתית הוא מצא זמן, כאשר בשלב
מסוים התגורר במעונות הסטודנטים. "השתתפתי
בכל המועדונים," הוא מספר. "למשל, מועדון 4.2
)שהיה אז ציון עובר(. מבחינה חברתית היה לנו
טוב. עשינו חיים משוגעים."
בצבא החל בקורס טיס )"מהר מאוד הבינו שם
שממני טייס טוב לא ייצא"(, ונשאר בצוות אוויר
ביחידה לניסויי טיסה. "זו הייתה יחידה מדהימה,"
הוא נזכר. "היא ניסתה את כל המערכות הראשונות
שנכנסו לחיל האוויר, והשירות בה כלל טיסות
רבות במטוסי קרב."
ארבע שנים שירת יוסי ביחידה, ואז נאלץ
להשתחרר ולחזור הביתה כשאביו נהרג בשירות
מילואים. האם, דינה, נשארה לבד במשק ונזקקה
לעזרה. אחותו של יוסי, רחלי, היתה בכיתה ו' ואחיו
יעקב היה סטודנט בטכניון. ביחד עבדו שני האחים
במשק המשפחתי. יוסי, נשוי ואב לילדה, עבר עם
משפחתו לבית לחם הגלילית. האם ושני הבנים
פיתחו והרחיבו את המשק, עד שהיה לאחד
המשקים הגדולים במושב.
¢Ëȷχ¢†Âʆ‰Ó
כעבור שמונה שנים חברים מהצבא הציעו ליוסי
לבוא לעבוד ב"אלביט". הוא אפילו לא ידע אז מה
זו "אלביט". "התפשרנו על חצי משרה," הוא צוחק.
"הם היו אנשי שיווק טובים וידעו היטב שבחצי
משרה אין די. אבל כך הם משכו אותי פנימה."
שוב חזר הסיפור של יוסי המגיע לעבודה בבגדי
עבודה, במכונית קטנה )הפעם היתה זו פיאט 721(,
מנקה את הבוץ מהנעליים ומתיישב לעבוד. הוא
מונה למנהל פרויקט הלביא ב"אלביט". מהר מאוד
הבין שחצי משרה אינה ריאלית. הוא קנה מכנסים
ארוכים, חגורה ונעלים שחורות, ועבר לעבוד
במשרה מלאה. המשק נסגר.
מאז הוא ב"אלביט מערכות", חי וקשור לבית לחם
הגלילית. אמו, כבר בת 87, חיה במשק, בבית
הטמפלרי. יוסי גר ממול ואחיו, שכיום עובד רפאל,
שיפץ את הרפת וגר שם. רחלי חזרה בתשובה
בסוף התיכון, וחיה במעלה אדומים. על חזרתה
בתשובה הוא אומר: "אנחנו, האחים, קיבלנו את
זה, אמא השלימה עם זה."
רבים מעובדי החברה, 007,1, הם בוגרי הטכניון.
"בלי הטכניון אלביט לא הייתה קיימת," קובע יוסי
אקרמן נחרצות. "אלביט נוסדה כחברה חיפנית
עם קשר עצום לטכניון. יש לנו פרויקטים משותפים
עם כמה פקולטות בטכניון, אנו מעסיקים
סטודנטים מהטכניון ועתה אנו מקימים מעבדה
בטכניון. היחסים שלנו עם הטכניון מצוינים. למרות
שלימים רכשנו חברות נוספות מאיזור המרכז,
של אלביט DNA-כמו אל-אופ, תדיראן ואלישרא, ה
היה ונשאר חיפני."
למרות הצלחת החברה שהוא עומד בראשה, יוסי
אקרמן הוא ישראלי מודאג. "צריך להחזיר עטרה
ליושנה," הוא אומר. "צריך לפתוח מחדש את בתי
הספר המקצועיים-טכניים. צריך בתי ספר
להנדסאים ולטכנאים. המצאי של בוגרי התיכון
למערכת ההשכלה הגבוהה מוצה עד תום."
לדעתו, סגירתם של בתי הספר המקצועיים נובעת
מהדימוי הקיים אצל ההורים, שלא רוצים לשלוח
את ילדיהם לבתי ספר מקצועיים. "קיומה של
הקונוטציה השלילית המתלווה למילה 'מקצוע'
הוא עניין חמור מאוד," הוא אומר. "כשאדם מסוים
סיים לימודי רפואה לא אומרים שהוא רכש מקצוע.
כשאדם הוא שרברב או טכנאי - הוא בעל מקצוע.
אם היו בתי ספר מקצועיים ברמה טובה כפי שהיו
פעם, לטכניון היה מאין לבחור את הטובים ביותר."
ובכל זאת הוא אופטימי. "אנחנו מדינה בת 06
שהצליחה, למרות מצבה הבטחוני וקליטת עליה
חסרת תקדים, להקים פה מערכת השכלה גבוהה
מפוארת, מדהימה, עם הטכניון במקום ה-52
בעולם. ויש לנו מפעלי תעשייה מובילים בעולם,
עם אלביט ש-%57 ממוצריה הולכים לייצוא. אנחנו
מתחרים ומצליחים על בסיס טכנולוגי. האנשים
שלנו מוכשרים והחינוך עדיין טוב. כל עוצמתנו
היא באנשים שלנו."
È ˘ Â  ‡ ‰ † · ‡ ˘ Ó ‰