Page 17 - מגזין הטכניון | אביב 2008

±∑
צורך. הטכניון מיד האריך את המלגה שלי בסמסטר אחד. את חובותי סיימתי
לפני החטיפה, והייתי צריכה לכתוב את התזה. חשבתי להפסיק את הלימודים.
לא ביקשתי כלום, אבל הטכניון האריך לי את המלגה מיוזמתו."
המנחים שלה אמרו לה שחשוב שהיא תמשיך לתפקד במסגרת הטכניונית.
למרות שהיא פתחה במסע הארוך למען אודי וחבריו החטופים, נסעה
למנהיגים חשובים בעולם והתראיינה לאמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל,
החליטה קרנית לחזור ללמד פעם בשבוע.
"הסמסטר החל והיה לי קשה," היא מספרת. "באתי לשיעור הראשון ועשיתי
מה שתמיד עשיתי - הצגתי את עצמי, כתבתי את שמי על הלוח וסיפרתי
על חובות הקורס. היו שם כשלושים סטודנטים, והתנהל שיעור רגיל. כאשר
דיברתי הכל היה בסדר. אבל כשהם העתיקו מהלוח, ובכיתה השתרר שקט,
המחשבות חזרו לראשי. בסוף השיעור ניגשו אלי כמה סטודנטים ואמרו
מילות עידוד."
רבים, ביניהם שרים וחברי כנסת, המשיכו להגיע לבית בנהריה. קרנית החלה
ללמוד את הנושא. בפגישה עם ח"כ ישראל חסון היא החלה להבין יותר.
"קרנית," הוא אמר לה. "אל תחליפי דיסק במוח. אם את רוצה להבין את
הצד השני, תחליפי אונה שלמה."
¢ÈÏ˘†ÌÈӄ˜‰†ÌÈÈÁ‰¢
קרנית סיימה את הסמסטר והחליטה לא להתחיל סמסטר נוסף. אבל הטכניון
התעקש להאריך את המלגה שלה. חלפה שנה בערך. שלמה, אבא של אודי,
רצה שקרנית תחזור לשגרה מסוימת - לא השגרה שהיתה )"החיים הקודמים
שלי," כפי שהיא מכנה זאת(, אלא לשגרה חדשה. "בכל פעם שחזרתי למסלול
כלשהו - לא אקרא לזה שגרה - ראיתי את האושר בעיניהם של שלמה ושל
עו"ד אורי סלונים שמלווה אותנו," היא מספרת. "לינה סלע, חברתי, אמרה
שהיא תעזור לי בעבודת התזה. היום אני יכולה לומר בוודאות שבלעדיה
לא הייתי מסיימת אותה. אני כבר באתי מעולם אחר, מסדרי חשיבות אחרים.
אבל היא זכרה דברים מעבודתי, דו"חות שאפילו אני לא זכרתי. היא עזרה
לי לקבץ את החומר ולארגן אותו."
לאגן ההיקוות של הכינרת" - החלה AVGWLF התזה, "כיול ויישום מודל
לקרום עור וגידים. לינה שאלה את השאלות הנכונות, נתנה לקרנית משימות
וישבה לה על הראש. לינה היא דוקטורנטית ויש לה ניסיון בכתיבה מדעית.
"מכיוון שאנו חברות טובות, מובן שגם דיברנו," היא מספרת. "היא התקשרה
ואני מיד אמרתי: 'לא הספקתי', והיא הייתה עונה: 'לא נורא, סתם התקשרתי
לשאול מה שלומך.' הטכניון לא לחץ. המנחים ידעו שאני עובדת על התזה.
ראיתי עד כמה זה משמח את משפחתי, את שלמה בעיקר, אז החלטתי
לסיים השנה. לינה ואני הצבנו תאריך יעד ועבדנו. זו היתה הפעם השלישית
שהצבנו תאריך יעד, והיה ברור לי שאת התאריך הזה אני לא מפספסת."
‰ÎÈÓ˙†Ï˘†‚ÂÒ
כאשר קרנית עמדה בתאריך הזה, כולם, כולל לינה, הודו בפניה שלא האמינו
שהיא תצליח. ואז באה הפרזנטציה של העבודה. היה כיבוד, כמו תמיד
בפרזנטציות כאלה, באו סטודנטים ומרצים, וכמובן המנחים. גם פרופסור
ארנון בנטור, דיקן הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, בא. "הרגשתי
שזהו סוג של תמיכה." אומרת קרנית.
אחר כך היה מבחן. היו חמישה בוחנים, גם הדיקן בא שוב. קרנית עברה
בהצלחה רבה.
"התנהגתי במבחן כרגיל," היא מספרת. "לאחר כשעה הוא נגמר, קיבלתי
את הציון ואז התחלנו לדבר. הם שאלו אותי לשלומי. הסכמתי לדבר איתם.
לא רציתי לעשות זאת לפני המבחן, רציתי שזה יהיה מבחן רגיל, אבל כשהוא
הסתיים דיברתי איתם. נזכרתי שהרבה פעמים דיברתי עם אודי על הרגע
הזה, של הפרזנטציה והמבחן, ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יבוא לשמוע
אותי. סיפרתי לבוחנים שמעבר לקושי של העמידה בבחינה, יש לי קושי
נוסף. שאלות קשות מעסיקות את הראש ואת המחשבות. לא רציתי, ואני
עדיין לא רוצה, להיות בטקס הסיום בלי אודי. אבל כל כך הרבה אנשים
שמחים על כך שסיימתי את לימודי בטכניון, ואני הזמנתי אותם. אני שמחה
על סיומו של פרק חשוב בחיי, שמחה קטנה מול העצב הגדול."
øÂʉ†‰˘‰†‰ÁÓ˘Ï†·Ï·†Ì˜ӆ˙Ó‡·†˘È
"זו יותר הקלה מאשר שמחה," היא משיבה. "אני מקווה שהקהל והמסיימים
האחרים ישמחו ביום החשוב הזה בחייהם. אני ערה לכך שבקטע שלי הם
יהיו אולי עצובים, אבל זה לא בשליטתי."
ø‰‡Ï‰†‰ÓÂ
"זה מה שאני עושה כרגע - חושבת מה הלאה. לפני שהכל קרה הציעו לי
לחשוב על דוקטורט, אבל היום אני לא מסוגלת לכך. כרגע אני מרגישה
הקלה שעשיתי את התואר השני, שהסרתי את המטלה הכבדה מעל לבי."