73 / 86
זה לא שיר השבוע במובן הפשוט – זה שיר חיי, או אחד השירים של חיי (כי גם אם אני לא אוהבת שירה, יש כמה
וכמה שירים שכבשו אותי) מתוך הבלוג "דיבורים כמו חול".
ואני, הקורא בשיר ובוחר לכתוב עליו ואליך, לאחר שהסעיר את נפשי וכיווץ את בטני, האם כאן הד לילד בסיכון
שבי? האם קריאה בשיר כזה יש בה סיבוב נוסף של עיכול חוויותיי שלי ואמצעי להחלים את נפשי?
ועתה, לאחר שהאזנו לקולו של הילד, האם נוכל למצוא מקום להאזין גם לקולם של ההורים? למצוקתו של אב
הלוחם על פרנסת בני ביתו? למסירותה של הרעיה-האם, שחונכה ללכת אחר בעלה בארץ לא זרועה? לחוסר
האונים המתמשך שהשתכן בהם משך גידולו של ילד רגיש, בעל משאלות ודמיון יוצר ונטייה לצרכים "רוחניים"?
שהרי אם לא נאזין לקולם לא נדע את התמונה המלאה יותר. אילו היינו רוצים לסייע לילד, היינו צריכים לסייע
להוריו. הדבר לא יתקון ללא הקשבה לקול החוויה שלהם.
ב. חלב וכלי מטבח בסיכון – גישה מניעתית
סקרנות, העזה, פנטזיה, חיפוש וגילוי, התנסות, משחק חופשי, ניסוי וטעייה, כל אלה חיוניים עד מאוד כדי לחוות
וכדי ללמוד לחשוב ולעשות. כלומר, חיוניים כדי להתפתח. גם הצבת גבולות, הקניית הרגלים, טיפוח חשיבה
מציאותית-הגיונית, הפנמת נורמות וערכים, חיוניים עד מאוד להתפתחות.
מה קורה כשקיימת התנגשות בין הצרכים ההתפתחותיים הללו?
מה קורה כשההורים והמחנכים נוטים לצד אחד על חשבון דיכוי רעהו?
האם מצוקה, חשש ובורות עלולים להצר ולחסום מרחב התפתחותי?
/ ויסלבה שימבּוֹרסקה
ילדה קטנה מושכת מפת שולחן
היא כאן, בעולם הזה, למעלה משנה.
ובעולם הזה לא הכול נחקר,
ולא הכול נמצא בשליטה.
עכשיו הזמן לנסות את הדברים
שאינם יכולים לנוע בכוח עצמם.
צריך לעזור להם בזה,
להזיז, לדחוף,
להעתיק אותם ממקומם.
לא כולם רוצים בזאת, למשל הארון,
המזנון, הקירות העיקשים, השולחן.
73
עט השדה
2012
ספטמבר