52 / 64
זרקור על תכנית
תכנית
זרקור על
52
2010
אוגוסט
עט השדה
וכך היא כותבת בקהילה:
שלום חברים,
כידועלאחדיםמכם, אניכותבתבלוגבאתר"קפהדה
מרקר", שזו רשת חברתית. באמצעות הפלטפורמה
הזאת ניהלתי דיאלוגים מאוד מעניינים ומאירי
עיניים עם אנשים "מן היישוב" בסוגיות שונות כגון
חובת הדיווח וילדים בסיכון, ולאחרונה נקלעתי
לדיון בנושא השמת ילדים במשפחות חד-מיניות.
פקיד הסעד. לכאורה אפשר לומר כי מדובר בדיון
שהיה יכול להתנהל גם במסגרת של שיח ולמידה
פנים אל פנים, ללא התיווך האינטרנטי.
מניסיוני למדתי כי דרך השימוש באינטרנט
מצליחות הקהילות להתגבר על חסמים גאוגרפיים
שלעִתים מפריעים לאנשי מקצוע מהפריפריה
להיות "במרכז הענייניים". ריחוקם הפיזי מקשה
עליהם להגיע לוועדות מסוימות, וקשה יותר
להגיע לימי עיון, סדנאות והכשרות. השימוש
גם מאפשר לאיש המקצוע לבחור את הזמן
והמקום המתאימים לו לצורך למידה ועדכון: יש
המצליחים "לקבוע עִתים לתורה" בשעות העבודה
ויש העושים זאת מהבית בזמנם הפנוי. באופן זה
מצליחות הקהילות להנגיש עצמן לעוד ועוד אנשי
מקצוע שונים. יתרה מזאת, התיעוד המתמיד של
השיח המתבצע בקהילות יוצר ידע חדש. בכמה
קהילות ידע סיכמו דיונים שהיו בפורומים השונים
למסמכים מסכמים. כך דיון שהתנהל באופן לא
רציף, לעִתים מקוטע, של אנשי מקצוע שונים, של
דיעות שונות, הצליח להביא ליצירת מסמך מסכם
שבנוי להנגשת ידע ומשמש כלי להתערבות של
אנשי השטח. בהמשך אפשר לשפר ולתקף כלי זה
בעוד התייחסויות בכתב למאפייניו השונים.
דיון חשוב אחר שיזמה אן שטיינר היה בעקבות
קשיים לקבל מידע מהשירות הפסיכולוגי החינוכי:
לאחרונה מצאתי את עצמי מתמודדת עם סוגיה
חדשה מבחינתי, חשוב לי להעלות אותה בפניכם
על מנת שאוכל להחליט כיצד לפעול בהמשך.
לאחרונה קיבלתי דיווח ממנהלת אחד מבתי
כותב הפוסט קבל כי משרד הרווחה מעדיף שילד
יגדל בפנימייה (שם הוא בטח יסבול, לדבריו) ולא
במשפחה חד-מינית, בעיקר משפחה של שני
בני זוג הומוסקסואלים. אותו איש, הומוסקסואל
מוצהר, איש עסקים רהוט ואינטליגנטי, סיפר
כיצד אסף ילד מהרחוב לאחר שנזרק מהבית
בעקבות גילוי נטיותיו המיניות להוריו, וטיפל בו
במסירות עד שפקידי הסעד התערבו בעניינו.
מצאתי את עצמי משמשת מעין "שגרירה"
או דוברת של משרד הרווחה (למרות שיש לי
פה ושם השגות), אבל כמו ישראלי המטייל
בחו"ל העושה הסברה למען המדינה, כך
ניסיתי להסביר את הרציונל העומד מאחורי
סוגיית השמת ילדים במסגרות חוץ ביתיות..
גיליתי שהדימוי שלנו, פקידי הסעד, בעיני הבריות
הוא, איך נאמר, די שלילי. כמו שכתב אחד החברים:
כדי לקבל ילד לאימוץ או אומנה צריכים להתנהל
מול פקידי סעד ועוד מרעין בישין, וזאת ציטטה
מאדם אינטליגנטי שמתמצא היטב בסוגיות הללו.
ואני שאלתי את עצמי (ועכשיו אתכם) - האם
דימוי שלילי הוא חלק אינהרנטי בתפקיד - נוסף
על דימוי של ביורוקרטים מיושנים שלא מתגמשים
מול הקִדמה, וגרוע יותר, כמי שלא אִכפת להם
באמת טובת הילדים? האם עלינו לקבל את
העובדה ש"ככה זה" או שיש מקום לנסות לעשות
משהו לשפר את הדימוי הזה?
הדיון שעוררה אן הביא לתגובות רבות ואף להמשך
דיון שיזמה בקהילה פקידת הסעד הארצית, במטרה
לבחון דרכים לשיפור ההסברה על תפקידו של