11 / 64
11
2009
פברואר
עט השדה
משמעות היחסים עם האב בתהליך ההתבגרות של הבן
האב משתנה מדמות
שטוחה לדמות שיש בה
עומק. הוא נתפס עכשיו לא
רק בהקשר של תפקידו כאב
לבנו אלא כבן אדם מובחן,
עם מאפייני אישיות משלו
צריכים להכיר אותו היכרות מעמיקה. ובתוך כך
מסתתרת גם המשאלה שאבא יכיר אותם באמת.
שיתעניין במה שהם חושבים, במה שהם מרגישים
או מאמינים. הם רוצים להיות מסוגלים לדבר עם
אבא על כל הדברים האלה, לפתח את עצמם
אתו ודרכו ולקבל את הכרתו ביכולתם זו.
הצורך ההתפתחותי שלהם בשלב זה הוא להשיג
תחושה של הכרה הדדית - היכרות הדדית - עם
האב.
): “בניסיון
1807(
ג’סיקה בנג’מין מצטטת את הגל
לגבש עצמו כיישות עצמאית, העצמי חייב עוד
להכיר את האחר כסובייקט כמוהו עצמו, על
מנת לקבל הכרה מהעצמי”. תיאור הסיטואציה
1992(
האינטרסובייקטיבית אצל ג’סיקה בנג’מין
) מדגיש התרחשות כפולה זו. לדידה,
Benjamin
,
mutual
היכולת להכרה הדדית בין שני סובייקטים -
recognition and mutual acknowledgement
- היא צורך התפתחותי ואף יכולת התפתחותית
חשובה.
עמידה בציפיות של אבא
רכיב חשוב בתוך התהליך של העמקת ההיכרות
עם האב וקבלת ההכרה שלו הוא רכיב הציפיות.
כפי שנראה בדבריו של יואב בהמשך, עם הגילוי
מחדש של האב, עם כניסתו לעולמו הפנימי, הבן
מתחיל לבחון את ציפיות האב ממנו. כשהציפיות
ברורות - אפשר להתכוונן אליהן.
לא חשבתי מה הוא חושב עלי, לא הרגשתי
שהוא... חושב עלי בכלל (...) ו...מאז עכשיו אני
יודע מה הוא חושב עלי, מה הוא היה רוצה ממני
מה הוא מצפה ממני... (...) אני חושב שהוא מחבב
אותי מאוד עכשיו.
כשהציפיות של האב עומדות בטווח הציפיות
שאפשר להגשימן מבחינת הבן, הוא יעשה הכול
כדי להגשימן, כדי לחוש את התחושה “אבא שלי
גאה בי”. כשהציפיות גבוהות מדי והבן מרגיש שלא
יוכל להגשימן - הוא נלחם בכל מאודו להתאימן
ליכולותיו ובכל זאת לקבל את הכרת האב בערכו.
לעתים קרובות זה מאבק מר וכואב בין הבן והאב,
ושניהם עלולים לצאת ממנו פגועים מאוד. בשלב
כלשהו הבן עלול לוותר על המאבק לשנות את
הציפיות או להגשימן. לוויתור זה מחיר פסיכולוגי
כבד והשלכותיו מרחיקות לכת.
הדמיון לאבא
תפקוד האב כמראה כפולה עבור בנו, מראה
המשפיעה על תחושת העצמי וערכו העצמי, בולט
כאשר שומעים את הבנים מדברים על “כמה הם
דומים לאבא”. הבנים רוצים לשאת את עיניהם
אל האב, להעריך אותו ולאהוב אותו. הצורך הזה
הוא חזק כל כך, שלפעמים הם מייצרים את
האב מחדש כדי למצוא בו חלקים או מאפיינים
שיוכלו להזדהות אִתם, להתחבר אליהם, לאהוב
או להעריך. הבנים השומרים בתוכם דימוי חיובי
של האב נהנים מההשתקפות של עצמם בתוכו,
וכך מבטא זאת ינאי:
אני חושב שזה כל הקטע, בהיותו אבא שלי
ובהיותי בן שלו. שעם השנים, כן אני מתחיל
לחשוב כמוהו קצת, להתנהג כמוהו, כולם
מסתכלים עלי, וישר רואים אותי ואומרים - רגע,
אתה בן של אליהו נכון? אה... אה... אני שואל
אותם - “איך אתם יודעים בכלל”? והם עונים -
“איך אפשר לא, אתה דומה לאבא שלך. אתה
בול אבא שלך בגילך”. יש בזה משהו, אני גולש
למשהו אחר, אבל יש בזה משהו מן הכבוד,
כשאומרים לי, שאני דומה לאבא שלי.
לעומת זאת, הבנים שיחסיהם עם
האב קשים נאבקים בעצמם שלא
להידמות לו. בעיקר בחלקים שלו
שאינם אוהבים או מעריכים. וכך
מתאר זאת בר:
זה עושה השלכות על איך
שאני איראה בעתיד. זה
עושה השלכות על איך שאני
איראה בעתיד, זאת אומרת
שאני לומד מהטעויות שלו. יש
כל מיני דברים שאני רואה אצלו,
שהוא עושה או איך שהוא מתייחס
(...) או איך שהוא מדבר, אז לרוב במקום
ללמוד ממנו מה שהוא עושה, אז ללמוד ממה
שהוא עושה, כדי לא לעשות את זה.
מאבק או ייאוש
כאמור, כאשר הבנים חשים שיש סיכוי להתקרב
אל האב, להכיר אותו, לקבל ממנו את ההכרה
שהם זקוקים לה, כאשר הם מאמינים שהם יכולים
לעמוד לפחות בחלק מציפיותיו - הם ייאבקו בכל
כוחם להגשים זאת. אפשר להתרשם מסיפורים
רבים מספור של אנשי שֵם, אנשים שהגיעו
למקומות הכי גבוהים בחברה - בכל תחומי החיים
וההישגים (לדוגמה, תכניתו של ארי שביט - “אבא”
), שכאשר שואלים אותם מה הניע אותם
2
בערוץ
- תמיד יעלה סיפור על האב.
לעומת זאת, הבנים שהתייאשו מהסיכוי להתקרב
אל האב, לזכות בהכרתו או לעמוד בציפיותיו,
כאשר הם מיואשים מהסיכוי שבהשתקפות שלהם
דרכו הם ימצאו משהו חיובי, בנים אלה נתונים
בסיכון. אלה הבנים שאנו פוגשים בכיסא המטופל,
עם דיכאון, חוסר מוטיבציה, תחושות עצמי קשות,