16 / 64
16
2009
פברואר
עט השדה
רינה כהן
לאבד את ילדם בעקבות מצבי סיכון והתנהגויות
מסוכנות של ילדים. באותה מידה הם מפחדים
לאבד את הקשר עם הילד עקב “טעויות” הוריות.
נסיבות אלו “מכווצות” את ההורים ומצמצמות עוד
יותר את רצונם ויכולתם להפעיל השפעות
הוריות, כלומר - לקיים מנהיגות הורית.
זאת ועוד: הורים חשים מאוימים בשל
המסר של מקצת אנשי המקצוע -
שהם עלולים לפגוע בבריאותם
הנפשית של ילדיהם אם יפעילו
סמכות הורית נוקשה מדי.
הורות מפוחדת ומאוימת יוצרת
תופעה של היעדרות ההורות
ו”הפקרתה”, ולחלופין, באורח
פרדוקסלי - את תופעת
ההורות המתעללת והפוגעת
שיוצרת חלק ניכר ממצבי
הסיכון לילדים ובני נוער.
בין אחדות תרבותית
לרב-תרבותיות
רב-תרבותיות בהורות מעידה על
תפיסותתרבותיותשונותשלתכולת
התפקיד ההורי, של אמונות הוריות,
של אסטרטגיות הוריות, של מוטיבציות
הוריות ושל טכניקות הוריות. מכיוון שהורות
אינה תיאוריה אלא פרקטיקה, לכל אלו יש
ביטויים מעשיים בהתנהגויות ההוריות.
אף על פי שמקובל לראות בחברה הישראלית
חברה המאופיינת ברב-תרבותיות, במרחב הציבורי
הישראלית שולטת למעשה תרבות הגמונית אחת,
והיא תרבות הממסד.
התרבות הממסדית ההגמונית, שיש לה הגדרות
רבות ומאפיינים מרובים, גורמת לכך שהשפע
ההורי והשיפוע ההורי היוצרים יחדיו את ההשפעה
ההורית - המנהיגות ההורית - שבהם אוחזים
הורים על פי שייכותם התרבותית, אינם הולמים
את התרבות ההגמונית. לכן הם נתפסים כבלתי
רלוונטיים הן על ידי ההורים והן על ידי סביבתם -
ילדים, מחנכים, אנשי רווחה ועוד.
תפיסת חוסר הרלוונטיות של המשאבים והכלים
ההוריים תורמת אף היא למציאות הורית מורכבת,
רבת סתירות ומתחים, ומעצימה את התסמינים של
“ההלם ההורי התפקידי” ושל “משבר ההורות”.
החוויה ההורית הדומיננטית היא חוויה של פער
הולך וגדל בין המשאבים ההוריים לבין האחריות
)1997(
ההורית. במציאות זו קורה מה שסליגמן
מגדיר “תהליך של אין אונות נלמד”. ההורים
לומדים שאינם יכולים לתפקד כהורים, והם
מתקשים להפעיל את מנהיגותם ההורית. התפקוד
ההורי הנחווה הוא תפקוד חלש ולא משמעותי.
החוויה של שותפי התפקיד ההורי - אנשי בריאות,
חינוך, טיפול, צבא ועוד - היא כשל מי שנמצא
בסביבתו של מי שנתון בהלם: הבלתי צפוי רב
מהצפוי; התסכול והאכזבה גוברים; הביקורת
והשיפוטיות מתגברות, ואתן מתפתחת תקשורת
לקויה והדרה הדדית. החוויה של הילדים דומה
במידה רבה, והיא מגבירה את תחושת הבדידות
שלהם, תחושה שאין על מי לסמוך ואין מי שיבין
ללבם, יתמוך בהם וילווה אותם. תחושות אלה של
בדידות דוחפות ילדים לא מעטים למצבי סיכון
והסתכנות.
ההיבט הסוציולוגי
הורים - המעמד השקוף
בחברה הישראלית על מערכותיה אין להורים
מעמד מוגדר ומקובל. למעשה, ההורים בחברה
הישראלית אינם נראים כלל, ואפשר להגדיר
את מעמדם “המעמד השקוף”. לא רואים אותם,
רואים דרכם. רואים דרכם את הילדים ובני הנוער
ואת מציאות חייהם. הורים עולים על סדר היום
החברתי, הציבורי והחינוכי כמעט רק בהקשרים
שליליים של התנהגויות ילדים ובני נוער, וכאשר
נראה שהתנהגותם ההורית אינה הולמת.
אפשר לתאר את מצבם באילוסטרציה
ההורים ככלל, כפי שאמרנו, “שקופים”. רובם
ככולם אנונימיים לכאורה, משום שאין מי שמתעניין
בהם ואין מי שמבקש להכיר אותם ואת דעותיהם,
רגשותיהם ומאווייהם ההוריים. אין להם מקום שבו
הם יכולים לשתף ולהשתתף בחשיבה ובקבלת
החלטות בנושאי הורות, חינוך וגידול ילדים. מעטים
ביותר המצבים והמקומות שבהם מוגדרת דרך
לשיתופם של ההורים בקבלת החלטות הנוגעות
לילדיהם ולעצמם כהורים.
לא מעטים ההורים המודרים מהורותם למעשה,
ומובהק ביותר דווקא שיעורם של הורים בסיכון
מציאות הורית בחברה
רב תרבותית
מנהיגים
מתודרכים
נדרשים
מודרים
אנונימיים
הורים שקופים