120 / 148
עבודה
בעקבות בג"ץ 31/9714 לשכת התיאום נ' בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 41.7.7)
את רכושם ונוטלים הלוואות, והם הבונים את הצ
־
מיחה הכלכלית ויוצרים מקומות עבודה, ולמרות
זאת רבים משופטי המדינה לא מעניקים להם יחס
של כבוד והערכה. כי בעמקי ההכרה נחזה בעל העסק
תמיד כנצלן וכערמומי נוסח לבן הארמי, וממוקדה
של הכרה זו צומחות לאחר מכן ההחלטות הפוגעות
בזכויות המעסיקים.
מניתוח ההחלטה של בית המשפט לגופה מתברר
כי העקרונות שפורטו בה על פי בית המשפט עצמו
כלל לא היו נחוצות, שכן "אין בית משפט נדרש
לעתירה עיונית תיאורטית",
והתארגנות העובדים בפלא
־
פון כבר הייתה לעובדה מו
־
גמרת. אם בית המשפט היה
עוצר כאן - ניחא, אולם בית
המשפט ממשיך ומגיע למ
־
סקנה הכמעט נחרצת שכא
־
שר מתקיימים הליכים של
התארגנות עובדים ראשונית
במקום העסק, אסור למעסיק
להביע את דעתו לפני העוב
־
דים בדבר המעלות או החס
־
רונות של התארגנות זו.
למעשה, ארגון עוב
־
דים יכול לפנות בכל עת
אל קבוצת עובדים במקום
העסק, לשכנע אותם בכ
־
דאיות ההתארגנות, לפרוס
לפניהם את כל הנימוקים
בעד ההתארגנות - לפ
־
עמים אף תוך כדי עשיית
שגיאות או הצגה לא נכונה
של העובדות; אך מול הת
־
רחשות זו המעסיק צריך
לאטום את פיו ולא לומר
דבר. בעוד ארגון העובדים
רשאי להיכנס לבית העסק
ללא הגבלה, לחזור ולשכנע
ולהציג את נימוקיו ללא כל
מעצור, על המעסיק מוטלת
החובה הלא־אנושית והלא־
טבעית שלא להביע דעתו,
כשהעניין נוגע במהלך כה חשוב לקיום העסק אשר
נבנה ביוזמתו שלו. הוא אשר נושא בסיכון האמיתי
להמשך קיום העסק, אמור להישאר אילם. וכל זאת
כאשר די בשליש מן העובדים לחייב את כלל העו
־
בדים להיות חלק מארגון עובדים ולשאת בתשלום
דמי הטיפול הארגוני.
כדי להגיע להכרעת הדין דן בית המשפט לא מעט
וללא צורך בזכות ההתארגנות ובחופש ההתארגנות,
משום שאיש לא מערער על חופש ההתארגנות כז
־
כות יסוד במדינה החלה גם על התארגנות של עו
־
בדים. אך בית המשפט נזקק
שוב לאותה קלישאה נדושה
הקובעת נחרצות שהמעסיק
הוא תמיד הצד החזק יותר
במסגרת דיני עבודה, קביעה
שאין בה ממש נוכח ההג
־
נה האינטנסיבית והמופרזת
שבתי הדין לעבודה מעניקים
לוועדים ולפעילים בהתארג
־
נות עובדים.
גם אם נניח שהמעסיק
היה חזק יותר, האם על
סמך הנחה זו אפשר להגיע
למסקנה הקיצונית שמול
ההחלטה של העובדים אם
להתארגן או לא להתארגן
תוצג רק העמדה של צד אחד,
שהוא ארגון עובדים, בלי
שתוצג עמדתו של מי שבנה
את העסק ומסתכן כל העת
להמשך קיומו? זוהי הגנת
יתר של בית המשפט, המו
־
ענקת לעובדים כאילו אין הם
בני דעת ובעלי כושר חשיבה
להחליט מה טוב להם, וכאילו
הם נתונים בחרדה ובפחד
תמידיים מחמת זעמו של
המעסיק.
יש להדגיש - לא מדובר
במקרה שהמעסיק מפעיל
לחצים, איומים או פיתויים;
מדובר רק בהבעת עמדה
המובאות בפסק דינו של
השופט רובינשטיין משקפות
מציאות הרבה יותר עמוקה
ומסוכנת בשיח הציבורי
בתחום יחסי העבודה, שחלחל
אף לבית המשפט העליון -
שם, בעמקי תת־ההכרה, טמון
זה הרואה במעסיק מי שפועל
תמידית למען יצירת רווחים
תוך ניצול עובדיו
אפריל 5102
עורך הדין
׀
120