87 / 148
בתנאי לחץ, התחקיר הלקוי ועוד. את סרן ר' מצי
־
גה הכתבה לדעתם "במובנים אחדים, באור שלילי".
האור השלילי הוא בכך שסרן ר' יצא לקרב חדור רוח
לחימה, "על אף שהבין בשלב זה או אחר, או שהיה
עליו להבין, כי מולו עומדת נערה צעירה". הכתבה,
לדעתם, לא מציגה את סרן ר' כהורג ילדה בדם קר,
גם לא בהכרח כעבריין פלילי.
מכאן עולה גם המסקנה המשפטית. הפרסום של
אילנה דיין, כפי שבית המשפט העליון רואה אותו,
אינו זקוק לשינוי הלכה כדי לזכות בהגנות הקבועות
בחוק איסור לשון הרע, לרבות ההגנה החשובה של
אמת דיברתי.
בית המשפט העליון בהרכב המקורי לא הסתפק
בכך. הוא קבע הלכה חדשה וניסה לחזק באמצעו
־
תה את חופש העיתונות. הרטוריקה המרחיבה של
בית המשפט וההלכה החדשה
והחשובה בנוגע לפרשנות הגנת
תום הלב יצרו בעין הציבורית
מצג שווא כי בית המשפט הע
־
ליון נזקק לשינוי ההלכה ולהרח
־
בת ההגנה על חופש הביטוי כדי
להצדיק את הפסיקה לטובתה
של אילנה דיין, אך לא היא.
ההלכה החדשה עשתה צדק
לערכים של הדמוקרטיה וזכות
הציבור לדעת בחברה הישרא
־
לית, אך באופן פרדוקסלי הח
־
לישה את תוקפה של הפסיקה
וחשפה אותה לביקורות משתל
־
חות ולא מוצדקות. הטענה שבית
המשפט העליון שינה את ההלכה בנושא לשון הרע
רק בשביל אילנה דיין לא הייתה נכונה מעולם.
פסק הדין החדש שניתן השנה חזר לתלם. השו
־
פטים מחפשים את שביל הזהב ברטוריקה זהירה
יותר, והצליחו לפסוק לטובת דיין בלי להרחיב את
חופש העיתונות. לב העניין הוא כמובן בנסיגה של
השופטים מהקביעה כי הכתבה של דיין ראויה לה
־
גנת "אמת דיברתי", וגם בנסיגה מהכרה ב"אמת
לשעתה". בית המשפט הסתפק בהגנה של תום
הלב ובאשרור ההלכה החשובה כשלעצמה כי יש
להכיר ב"חובה מוסרית חברתית" של התקשורת
לפרסם על פי המבחנים של "עיתונות אחראית".
השופטים לא מצליחים להסכים בשאלה היסודית
אם חופש הביטוי גובר בהתנגשות בינו ובין הזכות
לשם טוב.
כך, במבט מעמיק ובאזמל מנתחים, יש לבחון את
פסק הדין החדש בפרשת אילנה דיין. זהו מאבק של
השופטים לשמר את אמון הציבור בבית המשפט,
וזאת גם במחיר פגיעה מסוימת באמון הציבור בת
־
קשורת. בית המשפט העליון, ואולי אין טעם לבקר
אותו על כך, מעדיף באופן ברור את הניסיון לשמר
את אמון הציבור בפסיקותיו, והוא ויתר באופן
כמעט מפורש על אמון הציבור בתקשורת. כאילו
היה מדובר בשני מוסדות נפרדים, מתחרים.
בית המשפט העליון היה מוכן לומר כי העיתו
־
נות של אילנה דיין היא עיתונות אחראית ולהעניק
לה את הגנת תום הלב (והרי לצערנו אין בישראל
הרבה עיתונאים יותר מקצועיים,
אתיים ואחראיים ממערכת "עו
־
בדה" ומאילנה דיין - י"ק), אבל
באותה נשימה היה מוכן לומר
שגם עיתונות כזאת לא הצלי
־
חה לפרסם את האמת, שהרי לא
ניתנה לה הגנת אמת דיברתי.
יש בכך כדי לשמוט את הקרקע
מתחת לאמון הציבור בעיתונות
האחראית.
לבית המשפט יש בטן מלאה
על התקשורת. בעיקר בכל הנו
־
גע לתקשורת צהובה, בידורית,
מסחרית, וגם בכל הנוגע לדרך
שבה היא מסקרת את המשפטים
של אנשי הציבור הבולטים העומדים לדין בפרשיות
שחיתות ומין בשנים האחרונות. אולם אסור לשכוח
כי המשפט והתקשורת נמצאים בעצם באותו צד
של המאבק האמיתי המתחולל בחברה הישראלית;
מאבק על אופייה הדמוקרטי. התקשורת החופשית
היא היום כמעט המגן היחיד של בית המשפט הע
־
ליון מפני מגמות אחרות בחברה הישראלית.
האמת היא שללא תקשורת חופשית, בלי עיתונות
חוקרת ועצמאית, ללא חופש ביטוי מלא ובלי אמון
של הציבור בחשיבותה של התקשורת, אין תקומה
לדמוקרטיה הישראלית. גם לא לאמון הציבור בבית
המשפט.
אילנה דיין
87
׀
עורך הדין
ינואר 5102
ט
ק
י
ו
ר
פ
פסקי הדין
הגדולים
ו
2014