85 / 148
לא כך היה הדבר בפרשה של סרן ר' ואילנה דיין.
הקרב לא היה על האמת ועל שמו הטוב של חייל,
אלא על שמו הטוב של צה"ל, על אופן המלחמה בט
־
רור ועל תפקידה של העיתונות החוקרת.
מתחילתה חשפה הפרשה את הפערים הגדולים
בחברה הישראלית, וגם בקרב משפטנים ואנשי תק
־
שורת, בכל הנוגע לתפקידה ולמהותה של התקשו
־
רת בישראל, וכפועל יוצא מהם את הפערים בתפי
־
סת מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.
פסק הדין של השופט נעם סולברג, בעודו מכהן
כשופט בבית המשפט המחוזי, ופסק הדין הראשון
בעליון התקבלו במחיאות כפיים של מחנה אחד,
ובגינוי ובחוסר הסכמה בולט אצל מחנה אחר. היחס
אל הנושא ואל הפסיקה היה פוליטי לגמרי. כך גם
היחס לשופטים השונים שנתנו את פסקי הדין ולפ
־
רשנים הרבים, עיתונאים ומשפטנים, שניסו להסבי
־
רו. לא זכור לי בשנים האחרונות פסק דין שזכה לכל
כך הרבה פרשנויות ותגובות נרגשות בתקשורת כמו
פסק הדין הזה. "אייכה הוכו העליונים בסנוורים?
איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים?"
צעקו המאמרים (ישראל הראל, "הכבוד האבוד של
ה
�
71 בפברואר 2102, "קשה ל
הארץ
המסייעת"
בין כיצד יכול אדם בעל חוש צדק אלמנטרי לנקות
את דיין מהוצאת דיבה ולהישאר אדם הגון בעיני
עצמו"), ואף הרחיקו לכת עד כדי הסתה נגד הגי
־
נותם של השופטים בעליון. ברור היה לכל כי אמון
הציבור בבית המשפט העליון נמצא בסכנה.
קיים פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין פסק הדין
של השופט סולברג בבית המשפט המחוזי, שקבע כי
אילנה דיין פרסמה לשון הרע על סרן ר', ובין פסק
הדין הראשון בבית המשפט העליון שקבע כי אין
מדובר בעוולת לשון הרע הואיל ועומדות לדיין כל
ההגנות של אמת דיברתי ושל תום לב. מדובר בשפה
שונה, בעולם מושגים שונה, בערכים שונים. השופט
סולברג שם במרכז את שמו הטוב ואת כבודו של סרן
ר', של צה"ל, ואת המאבק של החברה הישראלית
בטרור הפלסטיני. הרכב השופטים ריבלין, פוגלמן
ועמית שם במרכז הדיון את חופש הביטוי, את חופש
לדעת שופטי בית המשפט העליון, הכתבה אינה מציגה אותו כהורג ילדה בדם קר. סרן ר' בבית המשפט
צילום: יוסי זמיר/פלאש 09
85
׀
עורך הדין
ינואר 5102
ט
ק
י
ו
ר
פ
פסקי הדין
הגדולים
ו
ה
2014