86 / 148
העיתונות ואת הדמוקרטיה הישראלית, ובמשתמע
גם את זכותם של ילדים פלסטינים לחיים. המציאות
הישראלית בכלל, והמציאות הנשקפת בפרשה הזו
בפרט, מצטיירת בשני פסקי הדין באופן שונה לח
־
לוטין.
שני פסקי הדין המוקדמים עוסקים בסיפור של
דויד מול גוליית, אבל חלוקים בשאלה מי זה מי.
לסולברג ברור כי סרן ר' הוא דויד, וכתיאורו: "קצין
זוטר בצה"ל שפעל בשליחות הציבור תחת נסיבות
אובייקטיביות קשות במיוחד. אין מדובר באיש בעל
אמצעים, קשרים, השפעה פוליטית או תקשורתית.
הוא ושכמותו לעולם יהיו קורבנות קלים ומועדים
לרמיסת שמם הטוב ודמותם". לעומתו רואה סולברג
את תאגיד התקשורת כ"רב השפעה ועתיר אמצעים"
המרוויח מפרסום הפרשה רווחים ישירים ועקיפים.
מפסק הדין הראשון בעליון
עולה ההשקפה כי דווקא העי
־
תונות החופשית והחוקרת היא
דויד האמיתי הלוחם ברשויות
השלטון רבות העוצמה, חושף
ומבקר את הצבא האדיר, את
כוחו להרוג (גם ילדות קטנות)
ואת רשויות המדינה רבות הכוח.
כדברי השופט ריבלין: "בשל עצם
שליחותה כמבקרת המגזר הצי
־
בורי עשויה העיתונות להיחשף
לפגיעה מסוכנת מטעם גופי
השלטון". ההרכב המקורי הבין
היטב כי לתקשורת המסחרית
(למשל ערוץ 2) היה עדיף לשדר
תוכנית ריאליטי על מרוץ למיליון או לקיים תחרות
בין כוכבים נולדים, אך הוא ביקש לעודד ולחזק את
התקשורת החוקרת המעזה למלא את תפקידה הצי
־
בורי בחברה דמוקרטית, להתמודד עם השאלות הק
־
שות ולבקר גם את הגורמים השלטוניים רבי הכוח
כמו צה"ל.
עניינה של פרשת סרן ר' הוא השאיפה לחיסול
הטרור. אם בדרך לחיסול הטרור, וכדי לאפשר לחייל
ישראלי חדור מוטיבציה להסתער בחזה חשוף אל
מול סכנת חיים שמסמן הטרור הפלסטיני, אנו מוכ
־
נים לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת החו
־
קרת. הביקורת והגינוי הציבורי של פעולותיו תוך
כדי לוחמה בטרור, עלולים להחליש את כוח הרצון
של לוחמי צה"ל בהסתערות הבאה, בין שהיא מול
לוחמי טרור, ובין שהיא מול ילדה קטנה עם תרמיל
על הגב.
"כל מי שנע במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך לה
־
רוג אותו", אמר סרן ר' בסוף האירוע. האם החברה
הישראלית מוכנה לבקר ולגנות את חייליה המסתע
־
רים, או לפחות לבחון לעומק את פעולותיהם, כאשר
התברר שהרגו ילדה קטנה? זוהי השאלה הקשה
שמציבה לנו הפרשה. פסק הדין הראשון בעליון נתן
לכך תשובה חיובית מהדהדת. הדיון הנוסף מסמן
נסיגה של ממש מהעמדה המקורית וכמיהה לחזור
אל הקונצנזוס הישראלי, תוך שימוש כמעט מפורש
בנימוק על חשיבות אמון הציבור במשפט ובשופ
־
טים. הדיון הוא לכאורה בנושאי לשון הרע וחופש
הביטוי, אך למעשה הוא בחיפוש
אחר אמון הציבור המבקש איזון
בין צורכי המלחמה בטרור והבי
־
טחון, ומוכן להקריב גם את ערכי
הדמוקרטיה, את זכויות האדם
ובהן את חופש הביטוי.
הפער הערכי והאידאולוגי מו
־
ביל את כל השופטים - וגם את
הפרשנים, ואני ביניהם - לק
־
ריאה פרשנית שונה לחלוטין
של הכתבה של אילנה דיין. אין
מדובר בפרשנות משפטית אלא
בפרשנות של הטקסט העיתונאי
עצמו.
השופט סולברג, כמו גם מב
־
קריה האחרים של דיין, רואים את הכתבה ככתב
פלסתר, השמצה חריפה וקשה של סרן ר' ושל צה"ל.
הם ורבים אחרים חשים שהכתבה הציגה את סרן
ר' כ"בריון ערל לב", "הורג ילדה בדם קר", "פושע
מלחמה המתיר דמם של פעוטות". כל אלה ציטו
־
טים מפסק דינו של סולברג. לעומתם, שופטי בית
המשפט העליון, שראו את אותה הכתבה, סבורים
כי אין בכתבה מאום מהדברים החריפים הללו. גם
כשהם מסכימים כי בכל זאת יש בכתבה מעט לשון
הרע, הם מתארים אותה אחרת לגמרי, מדגישים כי
מוצגים בה גם היבטים חיוביים של סרן ר', כי עיקר
הביקורת היא דווקא כלפי הפלוגה, הקושי בלוחמה
האם החברה הישראלית
מוכנה לבחון לעומק
את פעולות חייליה
המסתערים כאשר
התברר שהרגו ילדה
קטנה? זוהי השאלה
הקשה שמציבה לנו
הפרשה. פסק הדין
הראשון בעליון נתן לכך
תשובה חיובית מהדהדת
ינואר 5102
עורך הדין
׀
86
ט
ק
י
ו
ר
פ
פסקי הדין
הגדולים
פ
ו
2014