4 / 40
ל
דיון המתנהל כאן שנים רבות סביב
סוגיית הוראת השואה ובעיקר סביב
השאלה איך צריך ללמד אותה,
באיזה הקשר ואילו מלקחי השואה
הם החשובים והרלבנטיים לדורות הבאים,
נוסף בשנים האחרונות שיח סביב נסיעות
בני הנוער לפולין. מול העמדה הממלכתית
המצדדת במסעות, נשמעים לא מעט קולות
המסתייגים מהדפוס המוכר שלהם. נימוקי
המסתייגים מגוונים מאוד. יש מי שמתמקד
בעלותם הכספית הגבוהה של המסעות וטוען
לקיפוחם של מי שידם אינה משגת להשתתף
בהם. לעומתם, יש לא מעט קולות המתנגדים
למסעות הללו בשל הטענה כי החוויה העמוקה,
הקשה והמורכבת שאתה אמורים להתמודד בני
הנוער לנוכח מחנות ההשמדה וסיפורי הזוועה,
לא מתאימה לגילם ולמידת הבגרות הנפשית
שלהם.
לפי עמדה זו, נדרשים בשלות מסוימת
וניסיון חיים כדי לעכל את החוויה, ולפיכך
מוטב שיסע לשם מי שכבר השלים שירות
צבאי, רכש מקצוע והשכלה והתנסה בבחירת
דרך והחלטות עצמאיות. בין הקוראים לביטול
המסעות במתכונתם הנוכחית יש הגורסים כי
רובו של הנוער שב מפולין עם עמדות קיצוניות
שמבוססות על הלקח "לעולם לא עוד" בגרסתו
המצומצמת מדי, מבלי להבין את הלקח הרחב
יותר, ההומניסטי, הדוגל בכבוד האדם באשר הוא
ובצורך במאבק בגזענות על רקע של גזע, מוצא,
דת מין וכדומה בכל מקום שבו היא קיימת.
הדיון בשאלות אלו עולה מטבע הדברים
במסגרות חינוכיות שמקומם של בני הנוער
עצמם נפקד מהן. "מספר", ספרה החדש של זהבה
קור שזה עתה יצא לאור (בהוצאת ידיעות ספרים)
מיועד קודם כל להם. זהו רומן לבני הנעורים
שבו מייצגים בני שלושה דורות טיעונים בעד
ונגד המסעות לפולין. במרכז העלילה ניצבת
צליל, תלמידת תיכון בת 71 שעומדת בפני
נסיעה כיתתית למחנות ההשמדה בפולין. היא
אמנם מודעת לעובדה שמדובר בנסיעה טעונה,
אבל אינה מעריכה כי היא תהפוך לדרמה סוערת
כל כך, שתימשך שלושה ימים בסלון ביתם של
סבתא ריבצ'ו וסבא מוישה.
העמדות בחדר, בעד ונגד הנסיעה, ברורות
וחותכות. הסבתא, ניצולת שואה שמספר חקוק
על זרועה, היא אשה חזקה ומרשימה שטוענת
ש"בכל מקום שאנחנו חיים ישמע קולנו",
ובמקום אחר בספר היא קובעת שגם לאשה
זקנה עם מספר על היד מותר להחליט על המשך
החיים שלה. היא מתעקשת להצטרף לנסיעה
של נכדתה ולהשמיע שם את עדותה הקשה
והמאשימה. לעומתה, בנה מנחם, אביה של צליל
שגדל בצל סיפוריה הקשים של אמו, מתנגד
נחרצות לנסיעה. "כמה רוע אפשר לבלוע?"
הוא שואל.
מנחם הוא פסיכיאטר, העושה הכל כדי שבתו
ואמו יימנעו מהנסיעה. קור הסופרת משמיעה
מפיו אמירות קשות, לפעמים בסגנון בוטה
למדי - כולל איזכור מחנות ההשמדה ובכירים
נאצים כחלק מכידרור ומסירות במשחק כדורגל
בסגנון המוכר של שדרני הספורט. מנחם מאמין
בשיכחה ואומר בין היתר שבזכותה ובזכות
העובדה שהשורדים שהגיעו לכאן לא דיברו,
הם הצליחו להקים כאן חיים חדשים. הוא מגייס
גם את התמחותו המקצועית וטוען שמי שנוסע
למיידנק לא נשבר שם אלא חוזר לישראל ושם,
בקליניקה של הפסיכיאטר, הוא מתפרק. במהלך
הסיפור נשמעים גם קולותיהם של אמה ושל
אחיה הצעיר של צליל, והיא, שנטועה בלבה
של המהומה המשפחתית הטעונה, מיטלטלת בין
בני המשפחה ומקווה מאוד שיניחו לה, יפסיקו
לנסות לנהל את חייה ויאפשרו לה לבחור את
מה שמתאים לה.
קור כבר פרסמה בידיעות ספרים כבר לא
מעט ספרים לבני נוער ("לבן גוריון וחזרה"
על פולה בן גוריון, "צנחן וחצי" ו"הסיפור של
דוגו", סיפור לבני הנעורים שבמרכזו אביה
ניצול השואה של קור). כעת היא מעלה בספרה
החדש דילמות לא פשוטות, שהתשובות להן אינן
חד־משמעיות: האם זכותה של סבתה לספר שוב
ושוב את עדותה כנערה באושוויץ, ומה בדבר
זכותו של בנה לחיות ילדות מאושרת ונורמלית
שאין בה סיפורי זוועה בלתי נתפשים. ויש גם
את צליל, כמובן, שתחליט בסוף אם היא יכולה
לצאת עם חבריה לפולין בלי לשאת על כתפיה
הצעירות את משא ההיסטוריה המשפחתית
והקולקטיבית הכבד כל כך.
יעל אפרתי
אקטואליה
לצורך שיחות, סדנאות
וסיורים סביב נושאים כמו
גזענות, אנטישמיות ולקחי
השואה; הענקת פרס על שם
ד"ר שלום לוין לבית ספר
שהתבלט בהפעלת תוכנית חינוכית מיוחדת
בהוראת השואה או החינוך נגד גזענות; פרסום
חומרי לימוד באתר ההסתדרות לקראת יום
השואה הבינלאומי; השתתפות של מורים
ישראלים במצעד החיים השנתי וגם בוועידות
בינלאומיות העוסקות בנושאי השואה, ובמיוחד
אלה של ארגוני המורים מגרמניה, אוסטריה,
פולין וישראל המתקיימים, כמסורת, אחת
לשנתיים.
בסיום נאומו קרא וסרמן לנוכחים בכנס
לאשרר מחדש את מחויבותם לחנך את הדורות
הבאים להיאבק בגזענות ובאנטישמיות, בדעות
קדומות וסטריאוטיפים, לשבח כל פעילות
המקדמת סובלנות ולעשות כל מאמץ לפתור
סכסוכים בינלאומיים בדרך הומניסטית
ומכבדת.
בפאנל שהתקיים במהלך הכנס, בכותרת
"דרכי הוראת השואה, 07 שנים אחרי", ציין ד"ר
רוכלי כי בעולם וגם בישראל הולכים ומתרבים
גילויי הגזענות, והוסיף כי "האיסלם אינה דת
רצחנית אך יש בתוכו קבוצות קיצוניות שבשם
הדת יכולות לבצע מעשים נוראיים", וקרא
לחנך נגד שנאה, ללמוד לכבד את האחר והשונה
וללמוד לחיות ביחד. "זהו לקח השואה ולפיכך
הוראתה לא יכולה להתמקד רק בהיסטוריה. זה
לא רק מקצוע". רוכלי הציע הוראה רב־תחומית
של השואה, שתקיף דיסציפלינות רבות ככל
האפשר: היסטוריה, ספרות, אמנות, תיאטרון,
קולנוע, מוזיאונים וספרות ילדים. לימוד כזה,
הוא גורס, יש ביכולתו לפתח חשיבה ביקורתית
ולחנך את התלמיד להתמודד עם דילמות ולזהות
אפלייה ודעות קדומות על רקע גזעני, מיני,
דתי אנטישמי ועוד.
דביר קראה במהלך הכנס מכתב שכתב
אביה ב־6991, בהיותו בן 17, לאמו ולאחותו
הקטנה שנרצחו באושוויץ. הוא סיפר להן על
החסר והגעגוע, תיאר את העוול הנורא שנגרם
להן, סיפר על המשפחה שהקים בישראל וביקש
סליחה על שלא פעל להצילן. "האמינו לי שלא
היתה אפשרות לכך, לא לי ולא למיליונים
אחרים, לעשות כן", כתב.
יעל אפרתי
מזכ"ל ההסתדרות יוסי וסרמן בדבריו בכנס:
"הוראת השואה צריכה להיות חלק אינטגרלי מכל תוכנית
לימודים של בית ספר או מוסד חינוכי ברחבי העולם, לא
רק ללמוד ולעולם לא לשכוח, אלא גם ללמוד את לקחי
השואה במטרה למנוע אסונות שעלולים להתרחש בעתיד"
הסבתא, ניצולת שואה שמספר חקוק על זרועה, היא אשה
חזקה ומרשימה שטוענת ש"בכל מקום שאנחנו חיים ישמע
קולנו". היא מתעקשת להצטרף לנסיעה של נכדתה ולהשמיע
שם את עדותה הקשה והמאשימה. לעומתה, בנה מנחם,
אביה של צליל שגדל בצל סיפוריה הקשים של אמו, מתנגד
נחרצות לנסיעה. "כמה רוע אפשר לבלוע?" הוא שואל
משלחת נוער
מרשת "אורט"
העולמית
באושוויץ
דרמה בסלון של סבא וסבתא
שלושה דורות של משפחה
אחת, המופיעים בספרה
החדש של זהבה קור, "מספר",
מייצגים את הטיעונים בשיח
הרגיש סביב הנסיעות של
בני הנוער לפולין, ומעמיסים
את המטען הכבד על כתפיה
של נערה בת 71 - שצריכה
להכריע בין אביה לסבתה
צילום: לם וליץ
מרץ 5102
<
שיעור חופשי
4