5 / 40
"
די לגזענות, עת לסובלנות!"
היא הכותרת שנבחרה לאירוע
יוצא דופן, מרגש ובעיקר
חשוב שנערך בקמפוס ביאליק
רוגוזין בתל־אביב ב־4 בנובמבר,
יום רציחתו של ראש הממשלה
יצחק רבין. למה יוצא דופן? כי
ברור היה שהתלמידים עד האחרון
שבהם, ומדובר ב־000,1 תלמידים,
היו חלק ממשי מהאירוע. זה לא
היה טקס עם "תפקידים" במסכת,
אלא התרחשות חיה ודינמית
שכללה לכל אורכה אמירה חזקה
מהבטן, מהניסיון האישי, מהפחדים
והחלומות - וכשזה בא מהבטן, זה
גם מצליח לגעת.
כבר בכניסה לבית הספר
בבוקרו של היום ההוא היה ברור
שהתלמידים שמייצגים חתך נרחב
של מוצא, גזע, וגיל, חיים מדי יום,
מהבוקר עד שעות אחר הצהרים,
בדו־קיום מתוך כבוד הדדי, פרי
עבודה חינוכית קשה וממושכת
שיש בה מסירות ואהבת אדם. זה
היה מחזה מעורר השתאות בימים
קשים של הסתה, והדגים את מה
שכבר ידענו אך על פי רוב אין לנו
הזדמנות לראות: שרק מפגש אישי
קרוב, שיחה, חיוך וחברות יכולים
לנתץ סטריאוטיפים ודעות קדומות
שפוצעות ומשאירות צלקות
לשנים רבות.
"אני נוסע לבית הספר משכונת
התקווה ותמיד רואה שהכיסא
לידי פנוי ואנשים מתקדמים לתוך
האוטובוס", סיפר התלמיד ג'ושוע,
"ורק כשאין ברירה וכבר אין מקום,
מישהו מתיישב לידי. בהתחלה לא
הבנתי למה". את הסיפור הזה הוא
השמיע במסגרת "הייד פארק"
שהתקיים ברחבה הפנימית של
המוסד. שתי דקות הוקצבו לכל
מי שרצה להופיע, לדבר או לשיר.
ורבים אכן רצו. הם דיברו בעברית
ואנגלית על טוני מוריסון, נלסון
מנדלה ומהטמה גנדי שנשאו חזון
של שוויון, חירות ואי אלימות, על
רוזה פארקס שסירבה לפנות את
מושבה באוטובוס לאדם לבן והיתה
מקור השראה ללוחמים למען זכויות
השחורים בארה"ב.
נלי אלוזי קראה שיר שכתבה,
על הכאב והאכזבה שגורמת
האפליה, ועל הצורך ללמוד לחבק
ולאהוב; ורותם, המורה להיסטוריה
ואזרחות, ביקש להשמיע את קולם
של מיעוטים נרדפים ואנשים
שכלואים במדינות העולם בלא
משפט. אלון, המורה לספורט, כרך
את אירוע הספורט שהסעיר אז את
הארץ - תקיפת שחקן הכדורגל
במשחק הדרבי התל־אביבי -
בהקשר של האלימות בחברה שלנו;
וגם תלמידים אורחים מבתי ספר
מרחבי העיר ביקשו להרים את
קולם ודיברו על אפלייה על רקע
מוצא, על הדרת נשים וגזענות
כלפי ערבים שחיים כאן לצדנו.
לקראת הסוף, ובלי שנרשם מראש,
ביקש המורה לאנגלית לעלות על
הדוכן וצירף את הקהל לשירת "אנו
נתגבר".
"גזענות וסובלנות אינם מונחים
שמייצגים עמדה מפלגתית, אלא
עמדה אנושית הומניסטית בדבר
זכותו של כל אדם לחיים בכבוד",
אמר אלי נחמה, מנהל הקמפוס
שיזם את הטענת ה־4 בנובמבר
במשמעות רחבה ותקפה כל כך.
"בלילה ההוא לפני 91 שנים לא
נרצח רק ראש ממשלה וחזון השלום.
החברה הישראלית חטפה מכה קשה
והיא הולכת ומידרדרת, מתפלגת
ומקצינה. הדמוקרטיה שלנו בסכנה
כי שכחנו ערכים כמו חמלה, צדק,
אחריות ואהבת אדם באשר הוא
אדם", אמר בעצרת המרכזית.
התלמידים והאורחים ישבו שם
בשקט מופתי, האזינו לדוברים
והקשיבו לשירת המקהלה. 53
תלמידים בחולצות לבנות ששרו
על החלומות והצליחו לרגש גם את
הציניקנים שכבר שמעו הרבה שירים
על שלום וחלומות.
והיו גם ציורים - של תלמידי
כיתות ו' שהשתתפו בראשונה
בתערוכה בינלאומית שכותרתה
"השלום בדמיוני", שאיפשרה להם
לבטא חלומות ושאיפות על עולם
טוב ורגוע יותר, עולם של אחדות
ושלום בלי הבדל גזע מוצא ומין.
בקומה התחתונה ישבו תלמידים
מאחורי דלפק ארוך והציעו לבאים
לשלוח גלויה לאנשי ציבור,
חברי כנסת ואחרים, וגם לחברים
ועמיתים. הגלויה נשאה דיוקנאות
של ילדים שהורכבו מחלקי פנים
שונים עם המסר "די לגזענות, עת
לסובלנות".
פרט לכל אלה נערכו מפגשים -
עם ריפעת ג'ימי טורק, חבר מועצת
עיריית תל אביב שדיבר על "הדרך
למעלה כנגד כל הסיכויים", ועם
קאשי, ראפר ויוצר שדיבר ושר
"מוסיקה, זהות וגזענות". נושאים אלה
גם עלו במעגלי השיח שאליהם הוזמנו
האורחים וקיבלו הזדמנות להעמיק
בהם במסגרת מצומצמת יותר. כך
למשל דובר על "זכותי לחשוב
אחרת", על מחאה לגיטימית ולא
לגיטימית, על היחס לזרים במדינות
העולם, על מחאה דרך עיצוב ועוד.
יעל אפרתי
זוכרים
את רבין
בביאליק־
רוגוזין
"בלילה ההוא לפני 91 שנים לא נרצחו
אלי נחמה, מנהל הקמפוס:
רק ראש ממשלה וחזון השלום. החברה הישראלית חטפה מכה קשה
והיא הולכת ומידרדרת, מתפלגת ומקצינה. הדמוקרטיה שלנו בסכנה כי
שכחנו ערכים כמו חמלה, צדק, אחריות ואהבת אדם באשר הוא אדם"
תלמידי "ביאליק רוגוזין"
ואורחים באירוע יום הזיכרון
ליצחק רבין
צילומים: צ'יבי שיכמן
5
שיעור חופשי
>
נובמבר 4102