16 / 40
חמש שנים, בעקבות פנייה מהפיקוח, לאחר
חמש שנות עבודה כמורה למתמטיקה,
מחנך וסגן מנהל. בית הספר נמצא בשכונה
הצפונית של נצרת עילית. אזור עם אוכלוסייה
מבוגרת, בחתך סוציו־אקונומי נמוך. "החלטתי
להיענות לשליחות", אומר חזי. "מצאתי בית ספר שאין בו ארגון
ואסטרטגיה, והחלטתי להתחיל ביעדים קטנים. ראשית, שמתי
לי מטרה לראות תלמידים מחייכים. שנית, החלטתי למנוע
שוטטות במרחבי בית הספר".
חזי החליט לפתח תחושה של משפחה, בהתאם למוטו של
החינוך הממלכתי־דתי, חינוך כמשפחה. אנשי הצוות עסקו בנושא
המשפחה, שוחחו עם התלמידים על המשפחה כעוגן, ביטחון
ומקום של גבולות ואהבה, והחליטו להביא את האפיונים האלה
האלה לבית הספר. "זו היתה תחילת המהפך", סבור חזי. "פיתחנו
בהפסקות שיח מורה־תלמיד, במשחק או שיחה. המורים ויתרו על
ישיבה בחדר המורים, ויצאו אל התלמידים. זה לא היה פשוט,
אבל היה ברור שיש צורך במסירות והקרבה. מי שנשארו כאן
הם אלה שמוכנים לתת מעצמם".
מתוך השיח בהפסקות התברר שרבים מהילדים באים מבתים
לא פשוטים. "איך אני מצפה מילד שיחייך וילמד אם רע לו בבית?"
שואל חזי. "בעקבות רעיון של אחת המורות החלטנו ללכת צעד
קדימה, ולאמץ תלמידים". פרויקט האימוץ מוכיח את המסירות
של המורים לתלמידיהם: כמה פעמים בחודש, תלמידים הולכים
עם המורה הביתה בסיום יום הלימודים, מכינים שם שיעורים,
אוכלים ארוחת ערב ונשארים לישון. "הילדים סופגים תחושה
של משפחתיות שלא תמיד יש להם בבית", אומר חזי, "וזה עושה
פלאים. הם חוזרים למחרת ב'היי' טוטלי. המורים לומדים להסתכל
על הילדים אחרת, וגם הם מקבלים הרבה. כשילד שהתארח אצלי
בבית אומר לבת שלי 'איזה אבא יש לך. תשמרי עליו!' זה מעצים
אותי כאבא, כמורה וכאדם".
רעיון נוסף שהוביל חזי הוא הגשמת חלומות. "החלטנו שלפני
ההישגים, נדבר על חלומות, והם יובילו את הדרך", הוא אומר.
הפרויקט התחיל בכיתה אחת והתרחב לכלל בית הספר. כל
ילד התבקש לספר על החלום שלו, והצוות מצא דרך לקדם את
הגשמתו, בעזרת קשרים, הורים ואנשים בקהילה. כך למשל,
ילדים שהתעניינו בטיס נפגשים פעם בחודש עם טייס שחונך
אותם. קבוצת ילדים שרוצים לעסוק ברפואה נפגשים עם אמהות
לילדים בבית הספר שהן אחיות ורופאות, וילדה שרוצה לשיר
נפגשה עם חברי להקה עירונית. "הבנו שאם לילד יש שאיפה
בחיים והוא מתחיל להאמין שהוא עשוי להגשים אותה, הוא
יתחיל להשקיע. וזה אכן קרה", אומר חזי.
בית הספר מציע כיום צוות טיפולי, ועוזר להורים להתמודד
עם בעיות בבית. מבחינה פדגוגית, התמקדו חזי והצוות בשלושה
תחומים: תקשוב בית הספר וסיוע למשפחות לרכוש מחשבים
לבתים; דגש על למידה חוץ-כיתתית; והוספת לימודי מוסיקה
לתוכנית הלימודים - הכל בסיוע הרשות ומשרד החינוך.
"האוכלוסייה בבית הספר מגוונת ורב-תרבותית", אומר חזי.
"המוסיקה היא שפה משותפת ומגשרת".
רבות מהפעילויות בבית הספר נעשו בחיבור עם השיטור
המקומי. כך למשל, הוקמה סיירת 82 - קבוצה של כ־02 תלמידים
שמלווים קשישים ב־82 בחודש, יום קבלת הקצבה מהביטוח
הלאומי, ומסייעים להם בקניית תרופות וסידורים אחרים. בית
הספר מוביל פעולות התנדבות נוספות בקהילה, כמו אריזת
מזון לנזקקים ואירוח חברי ארגון חירשים ועיוורים. את החגים
והפעילויות מציינים בבית הספר בגדול, עם ההורים, וגולת
הכותרת היא יום המשפחה, שנחגג בארוחת שישי גדולה, עם
אנשי השיטור.
אחר הצהרים פועלים בבית הספר חוגים, וכך ירד אחוז
השוטטות של התלמידים בשעות אלה. כיום, כשבית הספר הוא
אחד משישה בתי הספר הטובים במחוז וכמעט ואין בו בעיות
משמעת, המורים כבר יושבים בהפסקות בחדר המורים. "באנו
עם הלב, ועם אמת אי אפשר להתווכח", אומר חזי כשהוא מנסה
להסביר את הדרך שעשה.
שני מחנכים בכיתה
יפית גרין הצליחה לחולל שינוי דומה בתיכון "גבעת גונן"
בשכונת קטמון ח'-ט' בירושלים. בית הספר, שהיה מוסד מפואר
בעבר ונוסד בשכונה חלשה מתוך אידיאולוגיה, ירד מתהילתו עם
השנים בשל שינויים דמוגרפיים, ולפני שגרין הגיעה לתפקיד
התחלפו בו ארבעה מנהלים במשך חמש שנים. גרין, בת 05,
עבדה 72 שנים בבית הספר, כמורה לערבית ויועצת, ולפני שבע
שנים התבקשה להיכנס לתפקיד המנהלת. באותה שנה נרשמו
לכיתה ז' 72 תלמידים בלבד. "המורים היו עייפים מהטלטלות
שעברו על בית הספר, ואני הסכמתי לקבל את התפקיד בתנאי
שאזכה לתמיכה מלאה מהרשויות", היא אומרת. "ואכן, קיבלנו
מהרשות ומשרד החינוך סיוע שאפשר לנו לממש את החזון".
החזון התבסס על יצירת קשר אישי בין תלמיד לאיש צוות.
יפית גרין, מנהלת
"גונן" בירושלים:
"רצינו לאפשר לילדים
להבין מהו חלום, ולתת להם
תחושה שיש מישהו שיעזור
להם להצליח, גם אם הם
לא מעולים בחשבון"
שיעורי ספורט בבית הספר
"גונן" בירושלים
צילומים מביה״ס: מור ברנשטיין
נובמבר 4102
<
שיעור חופשי
16