13 / 40
עם השילוב, אך למעשה, ההורים חוששים מההשפעה ההדדית.
אשר אומרת שהילדים בבית הספר לא יודעים מי מהם חילוני
ומי דתי. "הם יודעים להגיד שיש כאלה שבבוקר הולכים להתפלל
ויש כאלה שהולכים לשיח שחרית או מפגש בוקר. התרחקנו עם
התיוג. שאלנו מי מעוניין להשתתף בקבוצת בוקר ובתפילה. לא
מדברים על דתי או חילוני, כי יש לנו הרבה מסורתיים שלא
מעוניינים להיות מתויגים".
אשר מספרת על צוות מגויס לרעיון שעושה לילות כימים
בבית הספר, אך היא משוכנעת שהורים שהם חילונים גמורים לא
יגיעו לבית הספר רק בגלל היתרונות כמו יום לימודים מורחב.
"אין לי ספק שהאידיאולוגיה משחקת פה תפקיד. הורים הגיעו
לכאן כי היה להם אכפת. הם רוצים את הקהילתיות שנוצרת
סביב בתי הספר המשותפים וגם את הערכים שסופגים כאן, כמו
פלורליזם וכיבוד האחר".
במשותף היו הרבה דיונים בין ההורים בנושא התפילה. עניין
התפילה הוא עניין רגיש, אחד מסלעי המחלוקת בבתי הספר
המשותפים. "אנחנו לא רצינו את הפיצול בין דתיים לחילונים",
אומרת שפרבר. "ולכן הוחלט שבינתיים שלושה ימים בשבוע
מתפללים, ושלוש פעמים זו שעת התבוננות ודימיון מודרך".
ועדיין, היא מודה, "הרבה הורים לא אוהבים את הפיתרון".
"להכיר את הסידור ולדעת איך מתפללים זה לא משהו
שקשור רק לאמונה, אלא גם לתרבות", היא אומרת. "אבל זה
אחד הדברים המורכבים ביותר, כי הוא נוגע בשאלה אם אפשר
להתפלל בלי להאמין". היא מספרת על מעורבות הורים מסיבית
בכל צעד וצעד בהתוויה של החיים בבית הספר. "יש הרבה
עבודה. ובאמת יש מזל שיש כמה אנשים שמשוגעים לדבר
שמוכנים להשקיע. זה גם קצת מירוץ שליחים - כשמישהו קצת
מתעייף, אחר ממשיך".
אבל גם בתוך הדיונים, ההורים לא שוכחים את המטרה
לשמה באו לבית הספר הזה. "הפיתרון להקצנה הוא שילדים
יגדלו ביחד ואנשים יכירו אחד את השני", אומרת שפרבר. זר
ציון מספרת שתמיד הרגישה "חומה של זרות בבית הכנסת,
מאחר שלא הכרתי אף אחד. השנה זו הפעם הראשונה בחיים
שהגעתי לבית כנסת של הקהילה שחלק מההורים שלנו בכיתה
שייכים אליה, והילדים שלי מצאו את עצמם שם. היה להם
למי להגיד שלום. זו חוויה שלא הכרתי, שמאפשרת לחשוב
על המשמעויות של היהדות שלי, בלי להכריע אם אני שייכת
לקהילה ספציפית".
ההורים מסכימים על הקווים האדומים
יוהנה צימרמן, מפקחת מחוז תל אביב, אומרת על פתיחת
משותף: "אנחנו בשלב קירוב הלבבות ובבנייה של
התוכנית עצמה. אנחנו לא רק לומדים, אלא עושים את
'האחר הוא אני' עכשיו". צימרמן מוסיפה ש"יש תוכניות
מלאות בממלכתי־דתי, אבל ההורים לא רוצים את הדברים
שקבועים. אלה בדיוק הדברים שרוצים להימנע מהם, כמו
רב בית ספר. הם דווקא באים להיות שותפים לחינוך וכמי
שרוצים ללמוד עם כולם".
ואמנם, את התוכניות בבתי הספר השונים כותב הצוות
החינוכי, כשההורים מעורבים בכל פרט ודנים בכל נושא
עקרוני. עמותת מיתרים מספקת להורים תכנים והדרכה.
חוזר מנכ"ל מכיר בתוכניות של מיתרים, וכיום מוקם
באתר העמותה מאגר תוכניות שיהיה פתוח לכל דורש.
גילה ביתן, העומדת בראש מערך ההשתלמויות
וכותבת תוכניות, אומרת: "אנחנו קודם כל מכפיפים את
עצמנו למשרד החינוך. בבתי הספר מחויבים לתוכניות
ולסטנדרטים של המשרד, אך מכירים גם בכך שהדמות
המחנכת המרכזית היא ההורה".
ביתן אומרת שבתי הספר מייצרים שפה משתפת שבה
כל גישה היא לגיטימית – זאת לאחר שההורים מלבנים
ביניהם מהם הקווים האדומים שלהם ועל מה הם יכולים
לוותר. המעורבות של מיתרים היא מאחורי הקלעים:
"אנחנו תופרים חליפה לכל יישוב. צריך ללמוד את הרוח
של הקהילה".
כל בית ספר בוחר מה מתאים לו, אם בתפילה ואם
בלימודי יהדות. "במודיעין עושים הכל ביחד", מספרת
ביתן. "בראשון לציון, במסלול בתוך בית ספר קיים,
החליטו שהם נפרדים רק בתפילה. בזמן הזה חלק מהילדים
הולכים לספרייה וקוראים. בתל אביב עושים מאמץ אדיר
להיות ביחד".
ביתן מדגימה איך לומדים סוגיות שונות בבית הספר.
למשל בתורה, כשיש גם פרשנות אוניברסלית. "כשאברהם
מתווכח עם אלוהים שעומד להחריב את סדום, אנחנו לומדים
מזה איך מתווכחים, איך מדברים עם דמות סמכותית,
איך אומרים לה שהיא טועה ועדיין לא פוגעים בסמכות.
אנחנו מבקשים מהגננות והמורות לא לומר 'אסור' ו'מותר'.
משתמשים במלה נוהגים: 'יש הנוהגים לנסוע באופניים,
יש הנוהגים לאכול כשר ויש המאמינים שאלוהים לא
כל כך קיים'".
ביתן מדריכה גם גננות דתיות במסגרות הממלכתי־
דתי שנפתח בהן גן משותף. "אני עוזרת להן לפתוח את
המניפה. אני בודקת אתן מה אומרים למשל כששולחים
את הילדים לרחוץ ידיים לפני הארוחה. בחינוך המשותף
אנחנו אומרים 'לכו ליטול ידיים וגם לכו לרחוץ'".
בכל שבוע יש לה פגישה עם הצוות החינוכי בבית
הספר או בגן. כשביתן שאלה גננת "מה רצית ללמד על
חנוכה?", ענתה הגננת: "רציתי לספר על הנס שעשה
הקב"ה". ביתן מספרת כי "הדרכתי אותה על הערך של
הקרבה וגבורה אישית ואמרתי לה 'בואי תשימי את שני
הסיפורים במקביל'".
"אחת המורות, בראשון לציון, סיפרה על ילד שהביא
כריך עם נקניק ואקטימל, והילדים אמרו 'איכס'. לדברי
המורה, היא לא ידעה מה לעשות והתעלמה. אמרתי לה
'את לא יכולה להתעלם. אל תעשי שיחה, אבל תאמרי 'יש
הנוהגים לאכול ככה, ויש אנשים שרוצים לאכול אוכל בריא,
לא מחיות'. תנסי להראות איך לכל קבוצה יש גישה שונה".
דווקא הצד החילוני מטריד את ביתן. לדבריה, "הבעיה
היא שאין קול חילוני למערכת החינוך. הדיון בכלל ביהדות
פלורליסטית לא נעשה במדינת ישראל, לפעמים בגלל
אנטי. אני מנסה לייצר את הקול, את הצד השני, אם הוא
לא קיים - וזה אתגר".
תמירה גלילי
טקס פתיחת שנת הלימודים
בבית הספר "משותף"
(מימין) ושיעור עם המורה
מיכל שוורץ (משמאל)
צילומים: אביגיל שפרבר
13
שיעור חופשי
>
נובמבר 4102