52 / 182
52
2017
, יולי
18
גיליון
המוצף דחפים חזקים של חיים ומוות וחרדה לעצם קיומו וביטחונו, אין בה פרשנות
סובייקטיבית, המציאות פשוט קורית. העמדה השנייה היא העמדה הדיכאונית, שבה
התינוק חווה חרדה ואשמה בנוגע לנזק ולהרס שגרם לאובייקטים שלו. מתפתחת
יכולת לראות את הוריו באור מציאותי יותר, כשהאם האידאלית והאם הרעה
מתאחדות לאם אחת, נפרדת, שבו-בזמן מתקיימים בה צדדים טובים ומתסכלים.
זוהי חוויית עצמי סובייקטיבית, שבה התינוק חווה את עצמו כבעל מחשבות, רגשות
.)2003 ,
ופירושים סובייקטיביים, מרגיש אשמה ומשאלה לתיקון (בתוך אוגדן
) מפתח ומעשיר את התאוריה של מלאני קליין ומציין כי ההתפתחות
2015(
בריטון
חלה כאשר יש יכולת לוותר על האינטגרציה הקיימת ולהיכנס למצב של חוסר
אינטגרציה זמני. נסיגה זו יכולה להיות בשירות התפתחות שתביא לאינטגרציה
) במכתב
Rilke
, 1969(
חדשה ברמה גבוהה יותר. בריטון מצטט מדברי רילקה
: "מי שאינו נותן הסכמתו המלאה, בשעה כזו או אחרת [...] למה שנורא
1923-
מ
בחיים, לעולם לא יוכל להשיג את העושר והכוח של קיומנו, שאין לתארם במילים:
הוא יוכל אך ורק להלך בשולי הקיום, ובבוא יום הדין יתברר כי לא חי ולא מת".
בתהליך ההכשרה אנו רואות אפוא חשיבות רבה בהשתהות בתוך הכאוס, התוהו,
בחוסר האינטגרציה הזמני וב"היות" בתוככי החוויה הנוראה מכול כדי לא להלך
ב"שולי הקיום". מי שמצליח לנגוע בתהומות נפשו ובחושך הפנימי שלו יוכל
להשתהות ו"פשוט להיות" בחושך של מטופליו וממנו אט-אט לברוא בתוכם את
האור.
היום השני
ַיִם
ּ
בֵין הַמ
ּ
ַחַת לָרָקִיעַ, ו
ּ
ֶר מִת
ׁ
ַיִם אֲש
ּ
ֵין הַמ
ּ
ֵל ב
ּ
ַבְד
ּ
הִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַי
ֹ
אֱל
ׂ
ַעַש
ּ
ז וַי
קֶר,
ֹ
ָמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-ב
ׁ
הִים לָרָקִיעַ, ש
ֹ
ִקְרָא אֱל
ּ
ֶר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַי
ׁ
אֲש
ֵנִי (שם).
ׁ
ם ש
ֹ
יו
ביום השני ברא אלוהים את הרקיע והבדיל בין מים עליונים לתחתונים. במסורת
היהודית נחשב יום שני ליום "לא מוצלח" כיוון שלא נאמר עליו "כי טוב". אנו מוצאות
בתהליך ההכשרה הקבלה לשלב ההתפתחותי בקורס שבו נלמדות תאוריות
מגוונות לטיפול באובדן ובשכול כשהתֵמה המרכזית היא בחינת תהליך האבל על פי
): ציר התפקוד הרגשי
2016 ,
המודל הדו-מסלולי של רובין (רובין, מלקינסון וויצטום
וציר המשקף את מערכת היחסים הפנימית עם הנפטר כתהליך מקביל למעשה
הבריאה: הקבלה בין מים עליונים למים תחתונים לבין הגלוי והסמוי מהעין, בין
תהליכים "בין- אישיים" לבין תהליכים "תוך-נפשיים". תהליכים אלו של חשיפה ושל
צלילה לתוך עולם ידע בנושא האובדן במקביל לעבודה על עצמי כמטפל, מעוררים
תחושות לא פשוטות של אי-אמון בעצמי כמטפל.
המפגש עם האובדן של המטופלים וכן המפגש עם תיאורי האובדן והשכול העולים
בקורס, מחברים את המטפלים לחוויות האובדן שלהם, לעתים אובדנים "ישנים",
לעתים "טריים", ולעתים אובדנים עמומים שעד להשתתפות בקורס לא נתנו עליהם