גוינט ישראל | עט השדה גליון 18 | יולי 2017

54 / 182

54
2017 , יולי18 גיליון
בערך במחציתו של הקורס, בשלב שבו נלמדו תאוריות העוסקות בתפיסת האובדן
וההתמודדות עמו וכן בשלב שבו המטפלים נחשפו לחלק מהגישות הטיפוליות,
אפשר כבר להתחיל מתחת לרגליהם. המטפלים מתחילים לחוש כי יש "קרקע"
לקרוא לתהליכים ולתחושות בשמותיהם, אפשר להשתמש במושגים מקצועיים,
לנסות לאבחן, לתאר את האובדן שלהם ושל מטופליהם על פי הגישות השונות. יש
תחושה שהכאוס שאפיין את השלבים הראשונים מתחיל להתפוגג.
בשלב זה של תחילת ההתבהרות מתחילות לעלות שאלות, האם טיפול בשכול
דומה לטיפולים אחרים או שונה מהם, האם השיטות דומות ודרך יישומן שונה? מה
לדוגמה בין טיפול נרטיבי בשכול לטיפול נרטיבי שלא בשכול או לטיפול קוגניטיבי-
? האם הוא ייחודי לשכול? המטפלים מתחילים לחבר בין הנלמד )ׂCBT( התנהגותי
בקורס לבין הידע הרחב שהם באו עמו לקורס. תחושת הערעור, חוסר הידע וחוסר
הביטחון שאפיינו את תחילת הקורס מתחילה להתחלף בתחושת התייצבות פנימית.
בשלב שבו מתחילה התבהרות מוצעות תאוריות ושיטות טיפול, ודווקא הידע עשוי
לעורר אצל המטפלים התנגדות ותסכול. התאוריות מסבירות תהליכי התמודדות.
הכלים בחלקם מסייעים למטפל לשהות עם המטופל, אך אין בכוחם לרפא את
הכאב ולהחזיר את המת. כשם שהמטופל יכול לכעוס על המטפל ועל חוסר
התוחלת שבטיפול, על כך שאי-אפשר להשיב את המת ואת העולם לקדמותו, כך
המטפל יכול לכעוס על תהליך ההדרכה שאינו באמת מסייע לו, אינו נותן לו כלים.
היום הרביעי
ָיְלָה; ּ בֵין הַל ּ ם וֹו ּ ֵין הַי ּ ִיל, ב ּ ָמַיִם, לְהַבְד ׁ ּ ִרְקִיעַ הַש ּ ת בֹרֹהִים, יְהִי מְאֹאמֶר אֱלֹּיד וַי
ָמַיִם, לְהָאִיר ׁ ּ ִרְקִיעַ הַש ּ ת בֹרֹ לִמְאו ּ ָנִים. טו וְהָיו ׁ לְיָמִים וְש ּ עֲדִים, וֹלְמוּ ת וֹתֹ לְאּ וְהָיו
ר ָֹאו ּ לִים: אֶת-הַמְֹד ּ ת הַג ֹרְֹא ּ ְנֵי הַמ ׁ הִים, אֶת-שֹ אֱלַׂעַש ּ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַי
כָבִים. יז ֹו ּ ַיְלָה, וְאֵת הַכ ּ ֶלֶת הַל ׁ ן לְמֶמְשָֹט ּ ר הַקָֹאו ּ ם, וְאֶת-הַמֹוּ ֶלֶת הַי ׁ ל, לְמֶמְשָֹד ּ הַג
ַיְלָה, ּ בַל ּ ם וֹו ּ ַי ּ ל, בֹ ׁ ָמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְש ׁ ּ ִרְקִיעַ הַש ּ הִים, בֹתָם אֱלֵֹן א ּ ִת ּ וַי
קֶר, ֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בִֹי-טו ּ הִים, כַֹרְא אֱלּ ֶךְ; וַי ׁ שֹבֵין הַחּ ר וֵֹין הָאו ּ ִיל, ב ּ לְהַבְדּ ו
ם רְבִיעִי (שם).ֹיו
ביום הרביעי לבריאה ברא אלוהים את מאורות השמש, הירח והכוכבים כדי
להבדיל בין היום לבין הלילה. בהקבלה, תוך כדי החשיפה בתהליך הפרקטיקום,
נמשך התהליך שבו המטפלים לומדים להבדיל בין אובדנם האישי לאובדנם של
מטופליהם, בין היום לבין הלילה, בין התקווה לייאוש. אנו פוגשים מטפלים באובדן
ושכול החווים תחושת שליחות בעבודתם. מטפלים שמתחילים ליצור אינטגרציה
מחודשת בתוך אישיותם הטיפולית, כפי שבסיפור הבריאה מתחיל להיראות אור
בקצה היקום ונוצרת תחושת שליטה בממשלת היום (האור) ובממשלת הלילה
(החושך).
ביום הרביעי, קצת אחרי אמצע השבוע ואמצע הקורס, הקרקע התייצבה, ניתנו
שמות לתהליכים, והסדר העולמי נבנה מחדש. ההבדלה בין היום ללילה, היוצרת