גוינט ישראל | עט השדה גליון 18 | יולי 2017

53 / 182

53
2017 , יולי18 גיליון
את הדעת. המפגש המחודש של המטפלים עם אובדניהם מציף לעתים בתחושות
של געגוע, עצב, כעס וחוסר אונים. הצפה רגשית זו עשויה להוביל אל התכנסות
פנימה.
המטפלים מגלים רגשות מעורבים לגבי הרצון "להיכנס או לא להיכנס" לנושא
האובדן, ומשייטים בין תחושות קשות ומעוררות חרדה וסכנה, כי זהו תחום המאיים
עלינו כמטפלים, לבין רצון לסייע ולהיות דמויות משמעותיות בעבור המטופלים.
במהלך שלב זה עשויים המטפלים להיקלע למערבולת מחשבות מאיימות: האם
כמטפל אפגע? האם העיסוק באובדן מידבק? מדוע אני נמשך לנושא השכול? האם
תהא זו נבואה המגשימה את עצמה? האם זהו מסר שאליו אני מכין את עצמי? אל
מה נכנסתי? בשלב זה חוסר האונים של המטפלים עשוי לבוא לידי ביטוי בבקשה
לקבל "ארגז כלים" מובנה, שייתן מענה לחוסר הידע ולבלבול.
היום השלישי
ָה; ׁ ָש ּ ַבּם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיָֹמַיִם אֶל-מָקו ׁ ּ ַחַת הַש ּ ַיִם מִת ּ הַמ ּ ָוו ּ הִים, יִקֹאמֶר אֱלֹּט וַי
הִים, ַֹרְא אֱל ּ ִים; וַי ּ ַיִם קָרָא יַמ ּ לְמִקְוֵה הַמּ ָה אֶרֶץ, ו ׁ ָש ּ ַב ּ הִים לַיִֹקְרָא אֱל ּ וַיְהִי-כֵן. י וַי
ֶה ׂשְֹרִי ע ּ ֶב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פֶׂא עֵש ׁ ֶש ּ ֵא הָאָרֶץ ד ׁ ַדְש ּ הִים, תֹאמֶר אֱלֹּב. יא וַיִֹי-טו ּ כ
ֶב ֶׂא עֵש ׁ ֶש ּ צֵא הָאָרֶץ ד ֹו ּעַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתֹ-בוֶֹר זַרְעו ׁ , אֲשְֹרִי לְמִינו ּ פ
ִי- ּ הִים, כַֹרְא אֱל ּ ; וַיּ, לְמִינֵהוֹ-בוֶֹר זַרְעו ׁ ְרִי אֲש ּ ֶה-פׂשֹ, וְעֵץ עּ מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהו
ִי (שם). ׁ ְלִיש ׁ ם שֹקֶר, יוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹטו
היום השלישי הוא "פעמיים כי טוב". על פי המסורת, זהו יום שיש בו מזל טוב במיוחד,
פעם על מלאכת השמים ופעם על עולם הצומח. ביום זה חשף אלוהים את היבשה
ואת המים וברא את הזרעים, הצמחים ועץ הפרי. בשלב זה של תהליך ההכשרה
המטפלים נחשפים למגוון התאוריות העוסקות באובדן ובשכול. שלב שבו המידע
הנרכש מתחיל להיקוות אל תוך עולם הידע וההבנה.
בשלב זה מתבקשים המטפלים, כחלק מתהליך הפרקטיקום, להציג מקרים משדה
הטיפול. שלב משמעותי זה מחייב את המטפלים לחשיפה של מקומות המפגש בין
האובדן האישי שלהם לבין אובדן מטופליהם, על הדומה ועל השונה בהם. מטפל
"טוב דיו" הוא זה שיקבל את אי-ההלימה בין מצבו בעת הגעתו לקורס ממקום יודע
לבין מצבו במהלך ההכשרה המאופיין בהתערערות הידע ובמצב ב"אי-ידיעה". זהו
למעשה תהליך פרדוקסלי שבו על המטפל לנטוש, ולו לזמן-מה, את עולם הידע
שצבר, לחוות את עצמו כ"יבשה" ובתהליך החשיפה העצמית שלו ודרך המגע
והחיבור למקווי נפשו ולמכאוביו, להתחיל לזרוע זרעים ולהדשיא דשא של תקווה
ושל ריפוי. זהו שלב משמעותי בתהליך ההכשרה, שבו המטפל חווה חוסר אונים
מול התהום הנפערת בנפשו ובמפגש עם תהומות נפשם ועם ייאושם של מטופליו.
מפגש זה מנכיח את עוצמת האובדן ואת גדלותו אל מול קטנותו של המטפל
להושיע ולחולל שינוי. בדיוק כבמעשה הבריאה - קטנות האדם אל מול גדלות האל
הכול- יכול.