49 / 182
49
2017
, יולי
18
גיליון
ולהיות מאפשר ונוכח באופן מלא. עליו להיות בעל יכולות גבוהות של חמלה כדי
לאפשר אווירה מסוימת בחדר הטיפולים שיכולה לקדם את התהליך הזה. על
המטפל להיזהר מלהיות מנהיג או לקבל אחריות יתר. עליו להיות סבלני ולבטוח
ביכולות ובכוחות של המטופלים להתמודד ולהירפא. המטפל צריך בעיקר להיות
מסוגל לרחוש כבוד לשורדי הטראומה והאתגרים. זאת בניגוד להתייחסות אל
המטופל כמי שנושא מקבץ של סימפטומים שיש לטפל בהם (פסטרנק ושניר,
). תהליך אבל הוא התמודדות ארוכת טווח, שיש בה עליות ומורדות הקשורים
2014
לאירועים פנימיים וחיצוניים. האדם האבל נע במעגלים של התקרבות והתרחקות
ממושא האבל, התבוננות על האבל דרך סימפטום אחד או מקבץ סימפטומים, לא
תספק תמונה שלמה של האדם האבל.
) טוענת כי הגרעין של חוויית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח
1999(ׁ
הרמן
והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים.
ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים; אין היא יכולה להתרחש
בבידוד. בקשרים מחודשים עם הזולת שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים
הנפשיים שנפגעו או עוותו בידי החוויה הטראומטית. עקרון ההחלמה הראשון הוא
העצמת נפגעי הטראומה. לדבריה, המטפלים הטובים הם אלו שאינם מנסים לשלוט
במטופל, אלא נותנים תוקף לחוויה שלו.
בטיפול בהורים שכולים יש חשיבות מרכזית שתחושת השליטה תישאר בידיהם. אף
שהם עשויים לחוש חסרי כוחות ויכולות לשלוט בחייהם, ואף שהם עלולים לחוש
בתחילת מסע השכול כי הם מאבדים שפיות - חשוב לחזק אצלם את תחושת
השליטה. אין לנסות ליטול אותה מהם, שכן היא רבתמשמעות וחיונית בהתמודדותם
.)1991 ,
עם היגון (גבעולי
האזנה לסיפור הטראומה חזקה עליה שתעורר במטפל חוויות טראומטית אישיות.
הטראומה יכולה להיתפס אצל המטפל כ"מידבקת" והמטפל, המשמש עד לאסון או
למעשה זוועה, עשוי להיות מוצף רגשית ולחוות חוויות דומות לאלו שחווה המטופל
הן בשל התעוררות חוויות אישיות מעברו שלו והן בשל עוצמת הכאב שהמטופל חש.
אפשר לזהות הקבלה בין צורכי המטופל לצורכי המטפל הנמצא בתהליכי הדרכה.
המטופל שחווה אובדן וטראומה זקוק לתיקוף החוויה, להעצמה, לאמפתיה ולמרחב
רגשי מכיל. הוא זקוק למטפל שאינו מנסה להובילו או לשלוט בתהליכי הריפוי
שלו, אלא נמצא שם ושוהה עמו במקומות הקשים והכאובים באמונה שהוא ימצא
את דרכו. במקביל לכך, המטפל הנמצא בתהליכי הדרכה אמור בסיומם לחוש
כי הוא מסוגל להתמודד עם הפחדים המציפים אותו במפגש עם הטראומה שלו
ועם הטראומה של המטופל. חוויית העזרה במצבי טראומה ושכול היא דו-ערכית.
מחד גיסא, המטפל חש מחויבות עצומה ותחושת שליחות ורצון לעזור מתוך אמונה
ביכולותיו ובכוחותיו (אומניפוטנטיות) ומאידך גיסא, הוא עלול לחוות תחושת אפסות
וחוסר אונים, "איך אני כבר יכול לעזור באסון כזה?" (אימפוטנטיות).