Table of Contents Table of Contents
Next Page  136 / 182 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 136 / 182 Previous Page
Page Background

136

2017

, יולי

18

גיליון

זה לא רק אני, זה בכל מקום: המשך המסע

המקום השני שאני ניגשת לצלם באופן כמעט אינטואיטיבי לאחר המפגש אצל

קרצמן הוא המקום שבו אחותי הקטנה נפגעה. כמה שנים לאחר שאני סיפרתי את

הסוד שלי אדם זר ניסה לפגוע באחותי. היא הצליחה לברוח. היא חזרה לבית שבו

הנושא הזה מדובר וגם היא הלכה לטיפול אצל אותה פסיכולוגית שאני הייתי אצלה

כמה שנים קודם לכן. זו הסטטיסטיקה האישית שלי. בית של שלוש בנות, שתיים

מתוכן נפגעו.

רויטל בן אשר פרץ, מי שנתנה לי את הליווי האוצרותי באותה התקופה, הייתה

"זירת פשע" היא מקום

"זירות פשע".

הראשונה שכינתה את התצלומים הללו האלה

שהמשטרה מסמנת בסרט אדום, כדי לתחום אותה ולמצוא ראיות ועדים, במטרה

לבנות תשתית ראיית שתשמש אותה בהעמדת העבריין לדין. אני, כאמנית, ביקשתי

לסמן את אותם מקומות בעזרת המצלמה. כשהמשטרה מגדירה מקום "זירת

פשע" יש לה סמכויות מיוחדות לטפל במקום, ולכן אני כאמנית הגדרתי גם אני את

המקומות שצילמתי כ"זירת פשע" ובכך נתתי לעצמי "סמכות אמנותית" להתייחס

למקום ולטפל בו. עבורי לא רלוונטי הזמן שעבר. מבחינתי מקום שבו התבצעה

אלימות מינית לעולם יהיה זירת פשע.

כאשר בידי כבר שלוש זירות פשע אני מחליטה לשתף עשר חברות קרובות ברעיון

לצלם "זירות פשע". מתוך עשר חברות קרובות שש אומרות לי שהן רוצות לבוא

אִתי. וזו אחת מהפעמים הראשונות שזה מכה בי שעל המון דברים אנחנו מדברות

אבל על זה מעולם לא דיברנו.

עם שש החברות האלה אני ממשיכה במסע החשיפה והתיעוד של אותם מקומות

שבהם עברו הנשים תקיפה מינית. עם הזמן, אל שש חברותיי נוספות נשים נוספות

- כאלו שפרסמו את שמן המלא בדף הפייסבוק של "אחת מתוך אחת". אני פונה

אליהן ויחד אנחנו עוברות מזירה לזירה, אני מצלמת והן מדברות.

זו תקופה מאוד עמוסה רגשית, מלאה במפגשים עם נשים אמיצות שחוזרות אִתי

לזירת הפשע. זוהי תקופה שבה "עיניי נפקחו בבעתה" (רוני הלפרן) והבנתי שזה

קורה בכל מקום, כל הזמן, בכל שכבה סוציו-אקונומית, ולנפגעות - ממש כמו

לפגועים - "אין קרניים".

נשים שעברו פגיעה מינית. מתוכן רק לשתיים

28

הפרויקט הוביל אותי להיפגש עם

מהן האמינו. אחת מהן זו אני. אלה שהעזו לספר נתקלו בתגובות כמו "למה לא

הרבצת לו?" "את מדמיינת", "זה לא יכול להיות'". וזהו בדיוק - "חוסר עניין לציבור".

כי אם אנחנו כציבור משתיקים את המעטות שאוזרות אומץ לספר, אז לאותו מורה

לספורט ולאותו אבא שפגע בי יש את כל מרחב הפעולה להמשיך לפגוע ואף אחד,

אף אחת, לא עוצר/ת אותם בדרך לאחר הפגיעה הראשונה, השנייה או השלישית.