133 / 182
133
2017
, יולי
18
גיליון
ובכל אוכלוסייה. זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות או בפינות צדדיות. זה מתרחש
כאן, לאור יום, לצִדנו, בתוכנו. זה קורה בשביל הציבורי שילדות וילדים הולכים בו אל
בית הספר או אל חברים ובו הם חוזרים הביתה, זה קורה בחדרי מדרגות, בכיתה.
כרים.
ּ
התוקפים הם לרוב אנשים קרובים ומו
אתהמסר הזה הפרויקט "חוסר עניין לציבור" מביא לידי ביטוי. התצלומיםשבפרויקט
נראים במבט ראשון תמימים, שקטים, יש שיאמרו אפילו פסטורליים, אך המשותף
לכולם שמאחורי השקט שלהם מסתתר פשע. כל מקומות הללו נצרבו בתודעת
הקורבנות - הנפגעות. המתח הזה שבין השקט לסערה האמִתית שהוא מעורר
בהקשר של הנרטיב האישי של הנפגעת מגלם בתוכו את הנפיצות של המקום ואת
הפוטנציאל של ילדות וילדים נוספים להיפגע באותו מקום ובמקומות נוספים דומים
בעזרת האמנות הפרויקט "חוסר עניין לציבור" מנגיש את גודל התופעה של
לו.
פגיעות מיניות ואת המורכבות של ההתמודדות אִתה.
לשבור את השתיקה: תחילתו של המסע
המסע שלי החל ביום שבו ניגשתי לצלם את הבית שבו אני נפגעתי בילדותי. זהו
בית מקסים, בשכונה "טובה" במרכז הארץ שתושביה נתפסים בנרטיב החברתי
הישראלי כאנשים משכילים וערכיים. כשהייתי בת שמונה הלכתי לישון אצל חברה
טובה ובאותו הלילה אביה פגע בי. כשחזרתי למחרת הביתה לא הצלחתי לספר
להוריי את מה שאירע, שמרתי את הסוד במשך ארבע שנים. לאחר ארבע שנים
הגיעה שעת הכושר לפני שיעור פסנתר שלא רציתי ללכת אליו. כמוצא מהשיעור,
דקות לפני תחילתו אמרתי לאמי שאני רוצה לספר לה משהו ואז, בפעם
20
הראשונה, סיפרתי לה. סיפרתי לה על כל מה שהתרחש באותו הלילה. כשסיימתי
לדבר שאלתי את אמי אם אני חייבת ללכת לשיעור פסנתר - והיא ויתרה לי.
ס"מ
60
X
90 ,2012 ,
, צילום
HOME
1