134 / 182
134
2017
, יולי
18
גיליון
ההורים שלי האמינו לי. הם האמינו לי שאדם בכיר במשרד הביטחון עשה את
הזוועות שסיפרתי עליהן. יום למחרת הגילוי לא הלכתי לבית הספר ושני הוריי לקחו
אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. אין לי ספק כי תגובת הוריי בתקופת הגילוי קשורה
קשר ישיר ליכולת שלי היום לדבר על מה שקרה בפנים גלויות.
כחלק מהטיפול והאינטואיציה שהתפתחה אצלי בעקבותיו, ידעתי להצביע על בנות
נוספות שנפגעו על ידי אותו אדם. כל ההורים ביקשו להשתיק את ה"עניין". חלקם
אמרו שאנחנו מדמיינות, חלקם אמרו ש"זה קרה מזמן, למה לעורר מהומה"... וכך
קרה שלאחר מספר טיפולים פסיכולוגיים בחרתי להגיש תלונה במשטרה, ניגשנו
לבד למשטרת כפר סבא - אני והוריי - והתלונה נסגרה בנימוק "חוסר עניין לציבור".
בין האישי לציבורי: הנעה לפעולה
פעמים רבות ניסיתי להבין מה הניע אותי לפני כמעט חמש שנים לצאת לצלם את
הבית שבו נפגעתי - הצילום הראשון, שהיה תחילתו של המסע. בפרספקטיבה של
הזמן אני יודעתשזו הייתהתקופהשקרו בה כמה דבריםמשמעותייםמבחינה אישית
וציבורית שהניעו אותי לפעולה. ברמה האישית, שנתיים קודם לכן הפכתי לאימא,
באותה שנה היו לי שתי אחייניות שחגגו יומולדת שמונה. הבנתי באותה תקופה
שהיום חבריי ואני בגיל של האדם שפגע בי וגם ופרשת קצָב הגיעה לסיומה. לצד
השמחה על העונש שקצב קיבל הסעיר אותי מאוד היחס הציבורי כלפי הנפגעות.
בספֵרה הציבורית, באותה תקופה שהתחלתי לעבוד על הפרויקט קרו גם כמה
נפתח עמוד הפייסבוק "אחת מתוך
2013
דברים משמעותיים עבורי. הראשון, ביוני
אחת", מה שגרם לי לקרוא עדויות רבות של נשים, נערות, גברים ונערים שנפגעו.
על אף השוני בין המקרים ובין דרכי ההתמודדות של הנפגעות והנפגעים עולים
ס"מ
40
X
60 ,2013 ,
ליצניות, צילום ועיבוד תמונה