132 / 182
132
2017
, יולי
18
גיליון
מסעות אישיים
הכוח שבשבר:
של צמיחה
חוסר עניין לציבור
לירון ברייר-דנציגר
"האמנות היא ניסיון ליצור אנושיות לצִדה של
המציאות" (אנדרה מורואה)
הקדמה
בית. בתים פרטיים, חצר, חדר מדרגות, תחנת אוטובוס, מסדרון בית ספר, גינת
משחקים. כל אלה הם תצלומים של "זירות פשע פוטנציאליות". חלק מתערוכה
בבית האמנים בתל אביב. תערוכה שסיכמה מסע אישי ואמנותי
2015
שהצגתי ביולי
שערכתי במשך שנתיים וחצי. "חוסר עניין לציבור" הוא שמו של המסע. כמו שֵם
על פגיעה
12
העילה המשטרתית שניתנה לסגירת התיק לתלונה שהגשתי בגיל
הוא מסע שאני עורכת בארבע השנים
"חוסר עניין לציבור"
מינית שחוויתי בילדותי.
האחרונות שהתחיל בעבודה על תערוכת התצלומים והמשיך, מאז הצגת התערוכה
ועד היום, בהרצאות בכל הארץ בפני קהלים שונים ומגוונים.
זכות הציבור לדעת: על פגיעה מינית בילדות ובילדים
פגיעה מינית בילדים היא אחד מהדברים הקשים ביותר להבנה ולעיכול. מדובר
מהילדים (בנים ובנות)
20%-
בתופעה שכיחה מאוד ומושתקת עוד יותר. יותר מ
מהתוקפים הם אנשים שהקורבן הכיר. השם הזה,
80% .
נפגעים מינית בילדותם
, מסמל עבורי הרבה. הוא מסמל את אוזלת היד של המשטרה,
"חוסר עניין לציבור"
את ההסתרה ואת המערכת המשומנת שגורמת לנו, הנפגעות והנפגעים, להרגיש
אשמות/ים. כשיצאתי לדרך שאלתי את עצמי: את מי מעניין שילדה בת שמונה
הותקפה מינית? מיהם האנשיםשנושא זה לא מעניין אותם? מה אלה ואלה חושבים?
מה התפקיד והכוח של אותו "ציבור"? אלה חלק מהשאלות שבקשתי למצוא להן
מענה בעזרת ערוץ התקשורת והדיאלוג האישי שלי עם העולם - הצילום, האמנות.
הפרויקט "חוסר עניין לציבור"
נועד להמחיש באמצעות צילום את העובדה שפגיעות מיניות בכלל
הפרויקט
ופגיעות מיניות בילדים ובילדות בפרט, מתרחשות בכל מקום, כל הזמן, בכל סביבה