גוינט ישראל | עט השדה גליון 18 | יולי 2017

135 / 182

135
2017 , יולי18 גיליון
מכנים משותפים: האדם הקרוב, ההשתקה, ההסתרה, הבושה. במקביל הסתיים
שבו אמר השופט ניסים ישעיה: "יש 13 באותם ימים משפט אונס של נערה בת
ובעקבות זאת כתבה אריאנה מלמד טור אמיץ שנקרא "כבוד 1בנות שנהנות מאונס"
פרשה נוספת שהתפוצצה באותם ימים הייתה 2השופט, אני מאחלת לך שתיהנה".
פרשת עמנואל רוזן, שהואשם בפגיעות ובהטרדות מיניות, שבעקבותיה כתבה שרון
על מורה בבית הספר שפגע 3 שפורר את הטור האמיץ והחשוב "קומו וצאו מהארון",
בה ובו כתבה: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ותפקידו לא רק לחטא
את הנפש אלא גם לגרום לכך שהנושא לא יֵרד מסדר היום". המאמר של שפורר
השפיע עליי מאוד ובעקבותיו החלטתי ליצור קשר עִמה ולבקש ממנה שתשלח אותי
לבית הספר שבו נפגעה.
כשאני מרצה בימים אלו בנושא הפרויקט, אני אוהבת לשאול את הקהל מה לדעתם
היה קורה אם אותו מורה לספורט היה נותן לשפורר סטירה? האם יש סיכוי גדול יותר
שהיא הייתה מספרת לאימא שלה? האם יש סיכוי גדול יותר שאימא שלה הייתה
מתקשרת למנהל/ת של בית הספר וזו הייתה יוצרת קשר עם המורה ומבקשת
וחת ּ ממנו לקחת כמה ימי חופש? כן! יש סיכוי גדול הרבה יותר שסטירה הייתה מדו
ומטופלת מערכתית.
אז מדוע זה לא קורה עם אלימות מינית?? יש המון תשובות. העיקרית לדעתי היא
שרק אלימות מינית נתפסת כאיזושהי מערכת יחסים, מה לבשת, מה אמרת? איפה
היית? מה עשית?
יש כאן שרשרת שצריך לקטוע. ברוב המקרים הפגיעות הן מדי אדם קרוב, ונדרש
הרבה זמן לספר עליהן. אז אנחנו לא מדברות, וכשאנחנו כבר כן מדברות, לא
מאמינים לנו. הדרך להילחם היא לדבר, ולהאמין לאלה שמדברות. הדיבור על
תקיפות מיניות הוא סוג של טאבו בחברה שלנו אף על פי שכל אישה שלישית
הדיבור הוא הדרך מותקפת מינית, וכל אישה מוטרדת לפחות פעם אחת בחייה.
.היחידה להילחם בגודל התופעה
חצי שנה עברה מהרגע שצילמתי את הפריים הראשון של הבית שבו אני נפגעתי עד
לפעם הראשונה שהצגתי אותו בפני קבוצה של צלמים וצלמות שאני משתתפת בה
בהנחיית האמן מיקי קרצמן. במפגש זה הבנתי שכוחו של התצלום נעוץ בדיסוננס
הגדול בין הסיפור הקשה שאני מספרת שקרה לי בבית הזה, לבין הבית המקסים
שמסמל את "החלום הבורגני", הבית שהוא משאלת לב של רוב האנשים.
ידיעה המלאה: 1
388524,00.html. לטור המלא: 2
ור המלא: 3