123 / 182
123
2017
, יולי
18
גיליון
אימוץ אסטרטגיות טיפוליות מובחנות לכל אחד מהמקרים
אלון ומאיר הציגו שינויים דרמטיים בהתנהגותם וברגשותיהם אחרי שנחשפו
שינויים שניתן לסווגם כתגובות פוסט-טראומטיות. השינויים היוו
להתקפת הטרור,
החרפה והעצמה של דפוסים קדם-טראומטיים, אך התבטאו אצלם בשני כיוונים
הפוכים: אלון הפך להיות יותר חלש, כנוע, מפוחד ותלותי, ומאיר הפך להרבה יותר
תוקפני, נוטה להתנהגויות סיכון, פזיז ומרדן. כיוונים הפוכים אלו נבעו מהעובדה
ששני הילדים האלה לא חיו באותו עולם. ההערכות האבחוניות ואסטרטגיות הטיפול
שנבחרו היו צריכות להביא בחשבון לא רק את החוויה הטראומטית, אלא גם את כל
עולמם. אופי הסימפטומים הפוסט-טראומטיים של אלון שיקף את הדימוי העצמי
כילד חלש וחסר אונים, שכל אמצעי ההגנה שלו היו לשונו המחודדת - נשק חסר
תועלת ולא רלוונטי נגד טרוריסטים רצחניים. הגנת היתר שקיבל מאמו חיזקה את
הדימוי העצמי הירוד שלו והעצימה את החרדה ואת הרגרסיה. חוסר הרגישות של
אביו, דרישותיו התוקפניות ממנו שיהיה חזק מעבר ליכולתו והלעג כלפי חולשותיו
נתפסו כהתקפה וכאיום במקום כעידוד, ורק גרמו לו להרגיש יותר חלש ופגיע.
הסירוב של האב להוציא את אלון מבית הספר, ואי-יכולתה של אמו לשנות החלטה
זו, גרמו לו להרגיש לא מוגן. הדעות והעמדות המנוגדות של הוריו בלבלו אותו ולא
היוו מודלים עקיבים לחיקוי, שמהם יוכל ללמוד אסטרטגיות להתמודדות עם קשיים
בכלל ובפרט עם אירועים נוראים כהתקפת טרור.
להבדיל, צביון הסימפטומים הפוסט-טראומטיים של מאיר עוצב על ידי גורמים
שונים מאוד. הסימפטומים הללו היו קשורים להיותו ילד מאומץ שהתעללו בו טרם
האימוץ. ניסיון חיים זה השאיר חותם על דימויו העצמי, של קורבן דחוי וחסר הגנה,
ומנע את התפתחות האמון הבסיסי ואת ההיקשרות. הוא יכול היה לסמוך רק על
עצמו. לתקופה קצרה אחרי האימוץ הוא עבר חוויה הורית מתקנת, שהייתה יכולה
לסייע לו בהדרגה לפתח מידת-מה של אמון בזולת ולהיקשר נפשית לדמויות
הוריות חיוביות, אבל כל זה נגמר בבת אחת עם מותה של רחל. לא התאפשר לו
לבטוח בחיים עצמם. לתקופה קצרה היה אביו כולו שלו, אם כי לא כדמות הורית
תומכת המאפשרת את עיבוד האבל אלא כדמות שותקת ודיכאונית. ואז באה רבקה
ולקחה את אביו ממנו, והחלה, על פי תפיסתו, להתעלל בו. לפי תפיסתו אביו בגד
בו, ולא הצליח להגן עליו מלחציה של רבקה. נוסף על כך הוא היה כישלון בבית
הספר. כל ההתפתחויות הללו העצימו את דימויו העצמי של קורבן דחוי, חסר הגנה
וכושל. הוא איבד את יכולתו לסמוך על מטפלים מבוגרים ולהיקשר אליהם. הוא
סמך רק על עצמו. הוא החל לפתח תחושת אומניפוטנציה כהגנה. התקפת הטרור
רק יכלה להגביר את תחושת חוסר האמון, את האומניפוטנציה ואת כעסיו כלפי
כל המטפלים המבוגרים. הוא החל להתמרד ולהתבודד. הוא פגש מוות פתאומי
בפעם השנייה בחייו והחל לשאול את עצמו אם ראוי לחיות את החיים. כפי הנראה,
הוא פיתח רצונות אובדניים, והוריו לא היו מסוגלים כלל להתמודד עם קשיים אלו.
ההבדלים הבולטים בין שני המקרים חייבו לאמץ אסטרטגיות טיפוליות שונות