53 / 64
53
זרקור על תכנית
2009
יולי
עט השדה
הרצויה כלפי הילדים וההורים. השינוי בלט בעיקר
בקרב אנשי החינוך שהעריכו את תחושת היכולת
של הילד להצליח ולהגיע למצוינות ככל ילד אחר,
ובהורים הם ראו שותפים של ממש - בניגוד לחוסר
קשר והיעדר שיתוף שאפיינו את הצוותים בעבר.
פיתוח תכניות ופעילויות להורים וילדים נעשה בתוך
המסגרות החינוכיות. הגננות מפעילות סדנאות
בהשתתפות הורים, וכל הורה מוזמן להציג את
תרבותו. בביקור באחד הגנים השתתפתי בפעילות
רב-תרבותית מרגשת: אֵם מאתיופיה הביאה
מהבית כלים וסיפרה עליהם ויצרה עם הילדים
כלי חרס; אב מרוסיה ניגן בכינור וסיפר על ילדותו;
סב מתימן, שהוא סופר סת"ם, הדגים את כתיבת
התורה וסיפר על ילדותו - ונכדו התמלא אושר; אֵם
מאתיופיה הכינה מאכל אתיופי והגישה להורים
לטעימה... ואז ניגש אלי אב ממוצא פולני, דור
שלישי בארץ, ואמר לי: "אני גר בשכנות בבניין עם
משפחה מאתיופיה. בכל פעם שעליתי במדרגות
חשתי סלידה מריחות הבישול שעלו מדירתם, וזה
גרם לי להיות לא נחמד כלפיהם... החוויה הזאת
היום נתנה לי הזדמנות להכיר בטעמים הנפלאים
ואף להתקרב אל שכניי... אני חש בושה על הדעות
הקדומות שפיתחתי כלפיהם".
פיתוח גאווה תרבותית
התרבות האתיופית מבוססת על ערכי האהבה
לארץ ישראל, מתוך הכמיהה שליוותה את יהודי
אתיופיה במשך דורות - "לעוף לירושלים על כנפי
הציפור". הם שמרו באדיקות על אורח חיים יהודי,
על המסורת והמורשת, ונהגו כבוד במבוגרים.
תרבות שהיא עולם מלא של מנהגים, אמנות,
שירה ודרך חיים.
על אלה למדנו דרך השותפות עם ההורים ובני
הקהילה הצעירים. מדברי מגשרת חינוכית-
תרבותית: "גדלתי וחונכתי במשפחה שהדגישה
את חשיבותה של שמירת המורשת, הוריי האמינו
שאדם שאינו שומר על עברו ועל שורשיו הוא אדם
ללא עתיד, ולאור אמירה זו חינכו אותנו... למרות
שעליתי בגיל מאוד צעיר והתעריתי בחברה
הישראלית, כשאני שותפה לבניית פעילויות
החושפות את הדור הצעיר להיבטים התרבותיים
של קהילתי אני חשה תחושת גאווה".
בכל עיר התפתח מרכז תרבותי לשימור המורשת
ולפעילויות תרבות, ורבים מבקרים בו: תלמידים,
הורים ובני הקהילה הרחבה. במרכז מוצגת
תערוכת קבע ובה מודל הבית הכפרי באתיופיה
- "טוקול", פריטי לבוש, כלי בית, כלי מוזיקה
ועוד. יש במרכז פעילות של נשים ממוצא אתיופי
שיוצרות ומוכרות את עבודותיהן וכן מפגשים של
בני הקהילה. בני העדה חשים גאווה על שתרבותם
מוצגת ויש להם הזדמנות לספר את סיפורי חייהם
ואת סיפור מסעם לארץ ישראל.
את פני האורחים מקבלים בטקס הקפה המסורתי
- "בונה". המארחת קולה לעיני אורחיה את גרעיני
הקפה הטריים המפיצים את ריחם לכל עבר. אחר
כך היא מבשלת את הקפה על כירת גז ומוזגת
לכוסות קטנות. כל אורח מקבל שלוש כוסות קפה
כדי להאריך את זמן שהייתו בבית - ביטוי לכך
שהוא מכובד ורצוי בעיני המארחים.
במרכזי המורשת מתקיימות עוד פעילויות מגוונות:
הרצאות לאנשי מקצוע; מפגש עם נכבדי הקהילה,
כגון היכרות עם ה"קייס" - המנהיג הרוחני שמעמדו
נשתמר בארץ והוא משמעותי ומכובד; מפגשים
עם ה"שמגלות" המשמשים מגשרים בסכסוכים
בין שכנים ובתוך המשפחה, תפקיד שקיבל חיזוק
בארץ ואִפשר המשכיות באמצעות הכשרה של
צעירים בני העדה.
עוד פעילויות במסגרות חינוכיות פותחו לחיזוק
הגאווה התרבותית בקרב הילדים ובקרב ההורים:
אבות מספרים לבניהם את סיפורי התורה,
אימהות נפגשות עם בנותיהן ונכדיהן לשיחות
בתחנות "טיפת חלב" - לספר על גידול הילדים
שם באתיופיה וכאן בישראל, כדי לחזק את הקשר
ביניהן ולשמר ערכים מהמורשת; יש קורס בישול
ובו מופק גם ספר מתכונים של אימהות בנות
העדה - לדורות הבאים; מתעדים את סיפורי
המסע מסודן, סיפורים שסופרו בעל פה ועברו
מדור לדור, פתגמים ואמירות המכילים מוסר
השכל ואבני דרך במורשת ועוד.
בקבוצת הורים שליוויתי בתחילת הדרך שאלתי את
המשתתפות: למה אינכן רוצות שהבעלים שלכן
ישתתפו בקבוצה? הן ענו לי כולן: "קודם אנחנו
נלמד, נבין, נרגיש טוב, ואז נביא את הגברים..."
וזה היה התהליך: בתחילה רק אימהות השתתפו
בפעילויות, לאחר כמה שנים החלו לבוא זוגות,
ובשלב השלישי התגבשה קבוצת הורים מעורבת
עם ותיקים.
בפרויקט עוד תכניות רבות בתחומים הלימודיים,
לצמצום הפערים והגדלת ההישגים בכמה
תחומים: שפה, איתור ומניעה של בעיות בשלבי
ההתפתחות, העשרה במשחק ובסיפור, פעילויות
לחיזוק הקשר בין הורים לילדים באמצעות חוויות
משותפות, כגון טיול, יצירה, תאטרון ועוד.
מעורבות מגוונת זו פיתחה עבור הקהילה מערך
חם ועוטף המלווה את תהליך הקליטה של בני
הקהילה בחברה הישראלית.
קהילת יוצאי אתיופיה מלמדת אותנו בראש ובראשונה את
משמעותה של רגישות תרבותית, את היכולת להקשיב מתוך
הלב, להתאים את הקצב ולאזן בין הרצוי למצוי. השתלבות
חברתית משמעה יציאה למסע משותף - לעצור כשצריך,
להתקדם כשמרגישים בטחון...