5 / 64
5
2009
פברואר
עט השדה
יחסי ילדים-הורים בעידן הפוסטמודרני
גבאי הרחיב בנושא וניסח ניסוח מבריק שמונה
כללים מעשיים לשיפור איכות החיים המשפחתית
- של הורים לנוער מתבגר - בעידן הפוסטמודרני:
. הציבו לבני הנוער גבולות. העיקרון המנחה -
1
חופש פעולה לפרט (לנער) עד שנוצרת הפרעה
לזולת (הורים, שאר המשפחה).
. הימנעו מלהציב גבולות מתוך עקרונות חינוכיים.
2
אפשרו למציאות הנסיבתית ותכתיביה להיות
המחנך האמיתי של בני הנוער.
. עשו שימוש מזערי במקדמי ביטחון בהציבכם
3
גבולות לבני הנוער.
. העדיפו “בקרת קצה” - התערבות נקודתית
4
מסכמת בחיי בני הנוער, על פני “בקרת תהליך” -
התערבות צמודה, צפופה ותדירה בחייהם.
. המעיטו להשתמש בסמכות - דרשו להיות
5
מיודעים (איפה תהיה, מתי תחזור) בתור הביטוי
המרכזי של סמכותכם ההורית.
. צרו במשפחה הפרדה ברורה בין כללים ודרישות
6
הקשורים ל”רשות הפרט” לבין אלה הקשורים
ל”רשות הכלל”.
. תנו לבני הנוער מרחב טריטוריאלי, אוטונומי,
7
עצמאי, “מוגן” - החדר האישי.
. תנו לבני הנוער דמי כיס על בסיס קבוע, שאינו
8
מותנה בהסבר כלשהו או בהתנהגות נאותה או
בגילוי אחריות, וללא פיקוח על ההוצאה. אפשרו
לנער לפעול כגוף עצמאי שיש לו מקור הכנסה
קטן וקבוע.
במאמר זה ברצוני להראות כי גבאי אכן יישם
את עיקרי הפוסטמודרניזם בהבנה ובפתרון של
, אולם
Y
הבעיות בין דור הבייבי-בום לבין דור ה-
- 2005
בשלוש השנים האחרונות - מאז שנת
חלו בפוסטמודרניזם כמה התפתחויות חשובות.
התפתחויותאלהמחייבותאותנו לאבחן רדיקליזציה
של הפוסטמודרניזם, ואולי אף היווצרות דור שני
.2.0
של פוסטמודרניזם: פוסטמודרניזם
הפוסטמודרניזם הראשון נוסח בקווים “עובריים”
), זכה לעדנה
1888 ,
(ניטשה
19-
בסוף המאה ה
) באמצע המאה
1981 ,
באקזיסטנציאליזם (סיגד
, והפך לדומיננטי יותר ויותר בצפון אירופה
20-
ה
.)1996 ,
(אופיר
20-
ואמריקה בסוף המאה ה
הפוסטמודרניזם הראשון הושפע מאוד מאמצעי
התקשורת האלקטרוניים האנלוגיים - מהטלגרף
ועד הטלוויזיה.
21-
הפוסטמודרניזם הרדיקלי של תחילת המאה ה
מושפע מאוד מאמצעי התקשורת הדיגיטאליים.
אמצעי התקשורת החדישים, כגון בלוגים, ויקיפדיה,
רשתות חברתיות ועולמות וירטואליים, מבוססים
קודם כול על תוכן משתמשים: בעוד דור הבייבי-
בום קורא מאמרים בעיתוני נייר, ואולי מעט באתרי
קורא את התגובות
Y
העיתונים באינטרנט, דור ה-
) לאמרים באינטרנט לפני קריאת
J
(טוקבקים
המאמרים עצמם.
שני מודלים הוריים: המודל החינוכי והמודל
האימוני (קווצ’ינג)
המודל החינוכי
המודל של ההורה המודרני הוא המודל החינוכי,
המושפע מאוד מהחינוך ההמוני המונולוגי
ומאמצעי התקשורת ההמוניים, החד-כיווניים -
העיתון והטלוויזייה.
להורה יש נטייה לדבוק בשתי הנחות יסוד מוטות
ובעייתיות הנוגעות לתפקיד המתבגר ולתפקיד
ההורה:
א. בעיני ההורה התפקיד המרכזי והחשוב ביותר
של המתבגר הוא ללמוד ולהצליח בלימודים!
ההגשמה העיקרית של הנער בעיני ההורה,
בדרך כלל, היא ההגשמה הלימודית הבית-
ספרית. היחס לילד ושביעות הרצון ממנו
מושפעים מאוד מהישגיו בבית הספר. אני
פוגש בני נוער המרבים להתלונן על כך שבעיני
ההורים הישגיהם חשובים יותר מהם עצמם.
ב. המימוש המוערך ביותר של תפקיד ההורה
שההורה שואף אליו הוא ללמד את הנער או
לקדמו במשהו!
ההורה חושב שהמימוש החשוב ביותר של תפקידו,
לא רק בגיל הילדות אלא גם בגיל ההתבגרות,
הוא לעצב את הנער ולהקנות לו - ככל האפשר -
ידע, ערכים, אוריינטציה, תובנות, מסקנות, חוכמת
חיים, סדרי עדיפויות ועוד. הגדרת התפקיד הזאת
שרירה, קיימת ומחייבת, והיא אינה נותנת מנוח
לנפש ההורה. היא אינה מניחה לו גם אם הוא
מבין שמידת ההיתכנות שלה במציאות הנוכחית
קטנה ביותר.
ההורה מאמין שהוא מגשים את עצמו ואת תפקידו
אם הוא מצליח להיות, קודם כול, משפיע, יוצר
שינוי, מקדם, מלמד, בקיצור - “ מחנך”. ואם הוא
אינו מצליח להתמקם בתפקיד הזה, הוא חייב
לפחות לגרום לנער להתעסק בלמידה ולהפיק
ציונים.
מתברר שהנוער כלל אינו רוצה בהורה שהוא
דמות מעצבת, מחנכת ומקנה ידע. צרכיו אחרים.
הוא כלל אינו מרוצה מכך שההורה מגלה שביעות
רצון בעיקר מהישגיו הבאים לידי ביטוי בתעודה
בלבד. נער שחש כי ההורה מפעיל בדיאלוג אתו
את “התוכנה החינוכית” שלו חש מיד סלידה
עצומה ורצון מידי לנתק מגע. ההורה, לעומתו,
מתקשה להיפרד מהמחויבות שלו - לעצב את
בנו ולחנכו. הוא מתקשה להיפרד מהדאגה לכך