עורך הדין | גליון 27 אפריל 2015 | כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל

58 / 148

לוגו לוגו גג גג גג גג גג גג
רגש האשמה, מצבו של האדם כאשם־תמיד, הוא
שאלת קיום עתיקה שעליה מיוסד גם המשפט. הפרוזה
העולמית הגדולה מרבה לעסוק בסוגיית האשמה, מן
"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי ועד "המשפט" של
קפקא, והיא מגיעה גם אל השירה. זוהי אשמה שבה
התובעים והשופטים אינם בהכרח בשר ודם בעלי תארים,
אבל הם נוכחים בכל מקום.
המשוררת זלדה כותבת:
ין/ ִ דּ ַ ר־הַז ְ נּוּ/ גּ ֶ פ ְ דּ ְ ר ִ יתוֹ/ י ֵ י בֵּ ר ְ דַ ח ְ ים וּב ִ ר ָ הֶ ל ה ֶ צֵ "א
ווֹן". ָ י ע ִ שׁ בֵּווֹן י ָ י ע ִ שׁ בֵּ ב/ יֹשׁ ְ חַי ְ ך ֶ שֹׁח ַ ה בָּ ל ְ י ַ לַּ בּ
אמיר גלבע חושף את תחושת האשם התמידי המלווה
אותנו בפכים הקטנים של החיים בשירו "במשפט":
ע/ ַ בּ ְ צ ֶ א ָ ה ה ָ פ ְ ק ָ הּ נ ָ מ ְ שׁ ִ א לֹן ל ֵ ם? ה ָ שׁ ָ א ֶ י ה ִ ם בּ ִ א ָ "ה
ָך ְ שׁ בּ ֵאי, יַ דַּאי, ו ַ דַּית/ .. ו ִ ר ָ גּ ִ סּ ַ ן ה ִ י מ ִ תּ ְ ר ַ ע ִ ר נ ָ פ ָ א ֶ ק הַ ר
ן?" ָ שׁ ָ ר ע ֵ טּ ַ ק ְ ן מ ָ יל ִ ל א ֵ צ ְ ישׁ בּ ִ י א ִ ם!/ מ ָ שׁ ָ א
יהודה עמיחי כותב בשירו "פסק דין":
י. ִ ת ָ ק ְ ד ִ יא צ ִ י ה ִ תָ נ ְ י. שׁ ִ כוּת ְ ל ַ יא מ ִ י ה ִ ת ָ טּ ִ ף. מֵי ָ י ע ִ נֲ "א
ין". ִ דּ ַ ק הַ ס ְ י, פּ ִ לוֹמֲח
אצל רוני סומק זירת פשע משטרתית־משפטית היא
זירת חייו, בשיר "בגדאד":
ח/ ַ צ ֶ ר ָ ת ה ַ יר ִ ז ְ ה בּ ָ ר גּוּפ ֵ ן שׁוֹט ֵ מּ ַ ס ְ יר בּוֹ מ ִ "בּאוֹתוֹ גּ
ר ֵ י חוֹק ִ נֲ י./ א ַיּ ַ הּ נוֹרוּ ח ָ יר בּ ִ ע ָ בוּלוֹת ה ְ ת גֶּ ן אֵ מּ ַ ס ְ י מ ִ נֲא
סוּ ְ פּ ְ תִ יּ ֶ שׁ ְ ק.../ כּ ָ ר ָ פּוֹת ע ִ ם/ טִ י ַ תָ פ ְ שּׂ ַ ה ֵ ם מֶ ה ָ ט ל ֵ ים, סוֹח ִ ד ֵ ע
אוּ ְ ל ְ כ ִ יְה/ וָ גוּת טוֹב ֲ ה ַ נ ְ ת ִ ל ה ַ ישׁ ע ִ ל ְ י שׁ ִ כּוּ ל ַ נְ י י ִ אוֹת
ד".ָ ה מוּר ָ ימ ִ ל ָ ל ס ֶ הּ שׁ ָ רוֹנ ְ דוֹר גּ ְ רוֹז ְ פ ִ י בּ ִ אוֹת
סוגיית החטא, האשמה, הכפרה, מידת הדין ומידת
הרחמים היא סוגיה יהודית עתיקה ואחד מנושאי
דרה של התנ"ך. השירה המודרנית, החילונית ברובה, ִ הש
משתמשת לעיתים בשיח הדתי־אתני ומתרגמת אותו
לתחושת האשם הקיומית. חיים גורי כותב בשירו
עים": ָ "הר
יל ִ דּ ְ ב ַ ה ְ נוּ ל ְ חַ נֲ אַיּוֹת/ וֻ כ ְ זּ ַ ר ה ֶ פ ֵ ס ְ בוּ בּ ְ ת ָ כּ ִ ים י ִ יק ִ דַּ צּ ַ הְ "ו
ן/ ֶ ב ֶ נוּ אָ ה בּ ֶ ידִ א הוּא י ָ ט ָ א חֹלּ ֶ י שׁ ִ יּוֹת/... וּמ ִ כ ְ בּ ַ ר ה ֶ פ ֵ ס ְ בּ
ין". ִ יוֹם דּ ְ ינוּ בּ ֵ ל ָ ם ע ָ רֱעֶ נּ ַ ד ה ֵ ל־ע ַ ג ְ ל
המשוררת חוה פנחס־כהן, הקרובה לעולם האמונה
אבל כתיבתה חופשית וחתרנית, כותבת:
י ֵ נ ְ פ ִ ן, בָּ ב ָ ל ל ָ הָק ְ תוֹך ְ י/ בּ ֵ ר ְ שׁ ִ ת ְ ה בּ ָ ר ָ שׂ ֲ ע ַבּ ְ ךֵ ל ֵ "...א
מצבו של האדם
כאשם־תמיד הוא
שאלת קיום עתיקה
שעליה מיוסד גם
המשפט. הפרוזה
העולמית הגדולה
מרבה לעסוק
בסוגיית האשמה,
מן "החטא ועונשו"
של דוסטויבסקי ועד
"המשפט" של קפקא,
והיא מגיעה גם אל
השירה
דוּת ֵ ן ע ֵ תֵ א ְים ו ִ מ ָ דּ ִ ים מ ִ מוּצֲים/ ח ִ ד ָ ג ְ י וּב ִ ר ֶ פוּת וּמ ֵיֲ ע
ה". ָ טּ ַ ל מ ֶ ין שׁ ִ ית־דּ ֵ י בֵּ נ ְ פ ִ בּ
כמה שירים עוסקים במערכת היחסים הבין־אישית,
שבה יש שופט ונשפט, תובע ונאשם, ולא תמיד ברור
מי הוא מי. יהודה עמיחי בשירו "ליד השולחן" כותב:
י/ ִ יד ִ ח ְ ן יָ ד דּ ָ ח ֶ ל א ָ ם./ כֶּ יהֵנ ְ בוּ שׁ ְ שָׁן י ָ ח ְ ל ֻ שּׁ ַ ד ה ַ י ְ "ל
א". ָ ל/ וּמוּצ ַ עֹפּ ַ יא ל ִ י וּמוֹצ ִ יד ִ חְ דּוֹן י ִ נְו
ולאה גולדברג כותבת:
ינוּ ֵינֵ יתוּת בּ ִ ר ְ ט כּ ֵ גְ ס/ ו ֵ נוֹס ְ ת ִ ל מֶגֶ ד ְ ין כּ ִ דּ ַ ר הַז ְ ה גֹּ"פּ
ב". ֶ ר ֶ מוֹ ח ְ כּ
בכמה שירים בית המשפט הוא הזירה שבה נכתב
השיר, והמשורר פונה אל השופט ומספר לו את סיפורו,
מעין עדות־וידוי. חיים גורי כותב בספרו "אני מלחמת
אזרחים":
כוֹן!/ ָ נַּהוּא ה ְ ך ֶ פ ֵ הָ שׁ./ הֵ יּ ַ בּ ְ ת ִ י מִ נֶ ינ ֵ ה./ אֶה זָ כ ָ ז כּ ָ "א
ין./ ִ ית דּ ֵ ת בּ ַ בוּע ְ שׁ ִ מוֹ בּ ְ ת,/ כּ ֶ מֱא ָ ת ה ֶ ר א ֵ פּ ַ ס ְ י מ ִ נ ֲ ה א ֵ נּ ִ ה
י!"ַיּ ַ ם ח ֵ ה ה ֶ לּ ֵ אְ י ו ִ נ ֲ ה א ֵ נּ ִ ה
אבא קובנר כותב שיר שהוא פנייה אל שופט הדן
אותו על לשונו:
ן ִ ר/ מ ֵ צּ ַ ק ְ ת ִ י מ ִ רוּחְ ו ְ ך ָ שׁ ְ מ ִ נוּ נ ֵ ט ָ פּ ְ שׁ ִ ט! מ ֵ שּׁוֹפ ַ בוֹד ה ְ "כּ
ר, ֵ ע ַ צ ְ י/ מ ִ ע ָ מ ְ שׁ ַ ן דּוּמָ י ְ נ ִ ע ְבּ ָ תּ ְ כ ַ בַּ תּ ְ ס ִ הוֹדוֹת. ה ְ ין ל ִ דּ ַ ה
י". ִ ר ְ ב ִ ע ָ דוּק ה ְ ק ִ דּ ַ מוֹ ה ְ ט/ כּ ַ ע ְ מ ִ י. כּ ִ יל ִ ל ְ פּ
ונחתום בשיר של דליה רביקוביץ, שבו הקיום האנושי,
המשפט התאולוגי והאשמה הנצחית חוברים יחד. שם
השיר הוא "כסאות למשפט", בעקבות תהלים (קכב 5):
יד".ִ ו ָ ית דֵּ ב ְ אוֹת ל ְ ס ִ ט, כּ ָ פּ ְ שׁ ִ מ ְ אוֹת ל ְ ס ִ בוּ כ ְ שָׁה י ָ מּ ָ י שׁ ִ "כּ
הרוזנים שבשיר הם בעלי השררה, עליהם נאמר בספר
ק": ֶ ד ֶ קוּ צ ֵ חוֹקְים יִ נְזֹר ְ משלי: "ו
ן/ ִיַ ע ְ ן בִּ י ַע ָ ך ְ י ל ִ נ ֵ א ְ א, רָ בּ ַ ד/ אָ י ְ ד בָּיָ ך ְ י ל ִ נֵ חָ א, ק ָ בּ ַ "א
שׂוּ ָ עְ ל ו ֵ אָ ר ְ שׂ ִ ין י ִ ל דּ ֶ ט/ א ָ פּ ְ שׁ ִ מַּ בוּ ל ְ שֵׁי י ִ ים כִּ נ ְ ת רוֹזֶ ר ֶ תֲ ע
ם ַ תּ ְ ח ֶ ם/ נִ יַנ ְ ם שׁ ִ אְ ה ו ָ שֹׁל ְ ם שׁ ִ ים א ִ ד ֵ עָ עוּ ה ְ מ ָ שְׁ ת -/ וַ ח ַ ד אָ י
א ֹי ל ִ ט ְ שׁוֹפְו ָ ך ְ תָ ר ְ ב ִ בוֹא דָּ ית -/ תּ ִ מָ ה ְ ד ל ַ הוּע ְ ה ו ָ יל ִ ק ְ ס ִ ל
." ָיך ֶ בֲת אוֹה ַ כ ְבּ ַ נוּח ָ / ל ָ יך ֶ ל ֵ י א ִ נֵ חָ אוֹת ק ֵ ם תּ ִ יד/ א ִ ר ָ י
יות ולשאלות:
לשון אחר
רוביק רוזנטל
אפריל 5102 עורך הדין ׀ 58