45 / 148
הסגנון הזה נובע מיוהרה, והוא אף קשור בס
־
ממנים המעמדיים של ההליך המשפטי. הנה אנחנו
מתייצבים לפני נציג שלטון, קדים לפניו (בתירוץ
שהקידה מכוונת לדגל שמאחוריו), ועד שיפסוק את
פסוקו עלינו להאזין בקשב להגיגיו הפרטיים ולהת
־
פעל מרגישותו ומרוחב אופקיו. אלמלא כוון המלל
הזה לקהל שבוי, היודע היטב כי למרותו של המחבר
רגיש למראה סרים אלפי אנשים חמושים, היו חל
ָ
ה
־
קים ממנו עשויים להיות חינניים. ברם, יחסי הכוח
שביסוד הדיאלוג החד־צדדי הזה אינם מאפשרים
שיפוט אסתטי תלוש מהקשר.
על הרקע הזה התבלט הנשיא גרוניס בצניעות,
ואולי הוביל את ראשיתו של תהליך התמתנות סג
־
נונית. פסקי הדין שלו עניינים ופורמליים. אישיותו
של המחבר נבלעת בהם בסמכותו הרשמית נטולת
הפנים. פסיקותיו חפות מהתייפייפות, מדברי שירה
ומנאומים חגיגיים שאינם צריכים להכרעה. בהש
־
וואה לחלק מחבריו השופטים, הרי זאת מידת חסי
־
דות.
ענווה
לטעמי, האמירה השיפוטית החשובה ביותר
של הנשיא גרוניס היא ניסיונו לשרטט את תחומי
השתרעותו של המשפט החוקתי הישראלי בגבו
־
לות מתקבלים על הדעת בבג"ץ בני הישיבות בשנת
6002. המשפט החוקתי עוסק מעיקרו בהגבלת כוחו
של הרוב לקבוע כללים, ומעורר בכך את הקושי המ
־
כונה "הקושי האנטי־רובני" בעקבות אלכסנדר ביקל.
אף על פי כן, נוסחאותיו המעורפלות אינן מספקות
קריטריון ברור לשאלה מתי בדיוק הכרעתו של הרוב
היא פסולה. הכל יודעים שהכרעת הרוב היא פסולה
בשעה שיש חשש שמקבלי ההחלטות לא היו מקב
־
לים אותה החלטה מאחורי "מסך בערות" רולסיאני;
למשל, שהם ניצלו את העובדה שבשעת קבלת
ההחלטה הם כבר ידעו שהיא אינה מכוונת אליהם
אלא לאחרים, עניים, תושבים זרים, בני מיעוטים וכן
הלאה. אולם נעדרת במשפט החוקתי הכרעה ברורה
המגבילה את ההתערבות החוקתית למקרים אלה או
אולי לקבוצת מקרים נוספת ומובחנת היטב.
בבג"ץ בני הישיבות הביע הנשיא גרוניס דעת מי
־
עוט חדה וברורה בעניין זה: כאשר הרוב פוגע בש
־
וויון ומיטיב עם המיעוט, למשל כאשר הרוב פוטר
את המלכה מתשלום מיסים, בדרך כלל אין חשש
לאופורטוניזם מן הסוג המצדיק התערבות חוקתית.
מי שהצביעו בכנסת בעד זכויות יתר לבני ישיבות לא
הפקיעו בכוח את זכויותיו של המיעוט אלא העניקו
משל עצמם לבני המיעוט, והם עשו זאת בתמורה
לתמיכתם של בני המיעוט בנושאים אחרים החשו
־
בים להם. משום כך, והגם שפגעו בעקרון השוויון,
פעולתם אינה עניין למשפט החוקתי לענות בו.
בעיניי עשויה אמירה זאת לשמש תריס מפני הת
־
פשטותו הרחבה מדי של השיח החוקתי. יש לקוות
שאף יתר שופטי בית המשפט החוקתי שלנו (העוס
־
קים גם בערעורים ובנושאים מינהליים שונים) ינהגו
במידת הענווה השיפוטית של הנשיא גרוניס.
נאמן למקור
פטרנליזם כלפי צד
שלישי? לא בבית ספרנו
מדובר בעתירה חריגה, שבה מבקש
צד שלישי כי נחייב את המדינה לנהוג
בפטרנליזם כלפי אחר. אף שייתכן, כי דרישה
מן המדינה לנהוג בפטרנליזם כלפי צד שלישי
עשויה להתקבל במקרים קיצוניים, מובן
שענייננו אינו נמנה עליהם... חוק מוסדות
חינוך תרבותיים ייחודיים משקף פשרה אליה
הגיע המחוקק. המחוקק סבר כי נכון לחייב
כיום את התלמיד החרדי בלמידת תוכנית
היסוד בכיתות א' עד ח' (או חלק ממנה),
וליתן לו ולמשפחתו אפשרות בחירה ביתר
כיתות הלימוד במוסדות חינוך מסוימים.
ייתכן שפשרה זו נעשתה על־ידי המחוקק
מתוך השקפה, כי בשלב זה כך יהיה נכון
להביא להשתלבות טובה יותר של חברי
הקהילה החרדית ביתר החברה הישראלית.
מסופקני אם פסילת החוק על־ידי בית המשפט
תסייע להגשמת תוצאה זו".
בג"ץ 01/2573 אמנון רובינשטיין נ' הכנסת
אשר גרוניס
פסקי הדין של
הנשיא גרוניס עניינים
ופורמליים. אישיותו
של המחבר נבלעת
בהם בסמכותו
הרשמית נטולת
הפנים. פסיקותיו
חפות מהתייפייפות,
מדברי שירה ומנאומים
חגיגיים שאינם צריכים
להכרעה. בהשוואה
לחלק מחבריו
השופטים הרי זאת
מידת חסידות
45
׀
עורך הדין
ינואר 5102