50 / 148
כהונת גרוניס
מורשתו בתחום המשפט החוקתי
כנגד הפעלתה של ביקורת שיפוטית על החוק (אפילו
נקבל שוויתוריה של קבוצת הרוב עולים על ויתוריה
של הקבוצה האחרת)" (עניין התנועה לאיכות השל
־
סיכם הנשיא את עמדתו באופן
טון). בפרשת רסלר
כללי יותר: "אין הצדקה להתערבות של בית המשפט
הגבוה לצדק... משום שבמקרה דנא עסקינן בהחלטה
של הרוב במדינה (על פי הייצוג בכנסת) לקבל חוק
הנותן זכות יתר... למיעוט. כאשר מדובר בזכות כא
־
מור, שאינה כרוכה בפגיעה במנגנונים הדמוקרטיים,
בפגיעה ביחידים ככאלה או בפגיעה בקבוצת מיעוט,
אין צידוק להפעיל ביקורת שיפוטית".
דברים אלה מבטאים גישה ייחודית לתכליתה
של ההגנה על זכויות חוק
־
תיות. התפיסה הדומיננטית
בפסיקה, שנגדה יצא הנשיא
גרוניס, היא שזכויות חוק
־
תיות נועדו להגן על אינטר
־
סים חשובים של הפרט. בכל
מקרה שנשללת מאדם האפ
־
שרות לממש אינטרס חשוב
או מוגבלת חירותו, מוכרת
פגיעה בזכות חוקתית, הט
־
עונה הצדקה מיוחדת, על
פי דרישת המידתיות. לעו
־
מת זאת, לפי הנשיא גרוניס,
הקביעה מהם האינטרסים
החשובים לפרט ומהי המידה
שבה יש לאפשר לו לממשם
הם עניין שיש להותיר למע
־
רכת הפוליטית. עמדה זו מבוססת על התפיסה שיש
להימנע ככל האפשר מהכרעה של גורם ריכוזי ניטרלי
כמו בית המשפט, ולהעדיף תהליך של מיקוח ויצירת
עסקאות בין נציגי הציבור, המייצגים את האינטר
־
סים השונים בחברה, ואשר תוצאתו צפויה ליהנות
מתמיכה ציבורית רחבה יותר. תכליתה של החובה
לכבד זכויות אדם היא להבטיח כי בהליך הפוליטי
יהיה ייצוג של כלל בעלי האינטרסים הרלוונטיים,
והמקרים שבהם יש להכיר בפגיעה בזכות חוקתית
הם רק אלה שבהם יש חשש שאינטרסים מסוימים
שנפגעו לא זכו לייצוג הולם במקח־וממכר הפוליטי.
הנשיא יישם גישה זו בשורה ארוכה של מקרים.
כאמור, אין נובעת מכך שלילת הביקורת השיפו
־
טית. בהתבסס על גישה זו תמך הנשיא גרוניס במ
־
קרים מסוימים בהחלת ביקורת שיפוטית על חקיקה
ואף בהכרזה על בטלות הוראות חוק. כך היה למשל
י
�
בפרשת עדאלה 6002), בעניין זכותם של פלסט
(
נים תושבי השטחים לתבוע פיצויים בגין פגיעה
בהם אגב פעילות מלחמתית; בפרשת פלוני (0102),
בעניין זכותם של חשודים בעבירות ביטחון להיות
נוכחים בבית המשפט בעת הדיון בעניינם; ובפרשת
(9002) בעניין הקמת בית
החטיבה לזכויות האדם
סוהר בניהול פרטי. במקרים אלה האינטרסים שנ
־
פגעו לא זכו לייצוג של ממש בהליך הפוליטי, ובלתי
נמנעת הייתה הערכה ביקורתית של בית המשפט על
ההסדרים שנקבעו.
בה בעת, במקרים אחרים
קשה ליישב את אופן ההכרעה
של הנשיא גרוניס עם גישתו
העקרונית האמורה. מדובר
בשני סוגים של מקרים: מן
הצד האחד, לעיתים הצטרף
הנשיא להכרה בכך שמעשה
שלטוני פוגע בזכויות חוק
־
תיות אף שהאינטרסים שנ
־
פגעו זכו לייצוג הולם במער
־
כת הפוליטית. כך היה למשל
בפרשת יקותיאלי (0102),
בעניין בטלות ההוראות בחו
־
קי התקציב שלפיהן הוענקה
גמלת הבטחת הכנסה לתל
־
מידי ישיבה (אך לא לתלמי
־
דים במוסדות להשכלה גבוהה), ובפרשת חוף עזה
י
�
(5002), אשר להוראות מסוימות בדבר הסדרי הפ
צוי למפונים במסגרת תוכנית ההתנתקות. מן הצד
האחר, וזה בעיניי קושי ממשי, לא אחת בחר הנשיא
להכיר בכך שלמחוקק נתון מרחב תמרון גדול - ול
־
פיכך פסק שהחקיקה אינה פוגעת בזכויות חוקתיות
או שהפגיעה היא כדין - אף שהאינטרסים שנפגעו
לא זכו לייצוג הולם בהליך הפוליטי. אציין בהקשר זה
שתי פרשיות עיקריות שכל אחת מהן נדונה פעמיים:
האחת, העתירות בעניין חוק האזרחות והכניסה לי
־
שראל (הוראת שעה), שבהן הוביל הנשיא את עמדת
הרוב כי אין פגם באיסור הגורף לאפשר לפלסטינים
תושבי השטחים להיכנס לישראל ולהתאזרח בה, אף
במקרים מסוימים הצטרף
הנשיא להכרה בכך שמעשה
שלטוני פוגע בזכויות
חוקתיות אף שהאינטרסים
שנפגעו זכו לייצוג הולם
במערכת הפוליטית. מן
הצד האחר, לא אחת בחר
הנשיא להכיר בכך שלמחוקק
נתון מרחב תמרון גדול אף
שהאינטרסים שנפגעו לא זכו
לייצוג הולם בהליך הפוליטי
פרישת הנשיא
ינואר 5102
עורך הדין
׀
50